הטבע מלמד אותנו שיש מחזוריות, שהכל מתרחק ומתקרב ושב אל עצמו. ועם זאת בכל פעם שאנחנו מתרחקים, משהו בנו נסדק ונבהל. למה?
גם החיים שלנו בנויים מהתקרבות והתרחקות, ואם נדע לקבל אותן אולי נצליח להיות קצת יותר בשקט בפנים?
במערכות היחסים שלנו יש כל הזמן התקרבות והתרחקות. מילה אחת יכולה להרחיק אותנו ומבט אחד לקרב. מחשבות פנימיות שלנו עושות בדיוק אותו הדבר, לפעמים מבלי שהצד השני בכלל מודע לתנועה הזו. בכל פעם שיש התרחקות אנחנו נבהלים, לפעמים מנתקים קשרים, לפעמים מחליטים החלטות בלתי הפיכות. והרי יום למחרת יכולה להיות התקרבות.
עד לפני כמה שנים, כשזה היה קורה לי, הייתי מצהירה בפני עצמי שהנה זה נגמר, התפקידים שלנו בחיים זה של זו הסתיימו, והגיע הזמן לעבור הלאה. לפעמים זה היה מלווה בכאב לב, לעיתים בהקלה, אבל ההתרחקות נראתה לי מוחלטת. ואם זמן מה לאחר מכן הרגשתי התקרבות, התמסרתי לעצב, נוסטלגיה או פשוט געגועים. הסברתי לעצמי שיש מערכות יחסים שמתאימות לתקופות מסוימות.
היום אני מביטה בזה קצת אחרת: הפסקתי להילחם בהתרחקות, אני פשוט מנסה לקבל אותה. לפעמים היא באמת מוחלטת, ולפעמים היא זמנית. אולי הצלחתי לפתח ראייה קצת יותר רחבה? כמו בטבע, יש מערכות יחסים שבהן כל הזמן יש התרחקות והתקרבות. אני מזכירה לעצמי לא להיבהל אלא להתמסר לרגשות ולתחושות. לא להתרגש מהן, רק להיות איתן.
בתרגולי הקונדליני עובדים הרבה על התנועה הזו של התקרבות והתרחקות. נשימה פנימה והחוצה. אחדות עם העולם ושקט בפנים. פתיחה של הגוף, הידיים והלב, ואז התכנסות פנימה לנקודה קטנטנה בתוכנו. מגודל אינסופי לקוטן אינפיניטסימלי.
בשנים האחרונות שמתי לב להתרחקות והתקרבות גם אל עצמי. רגעים שבהם אני מוכוונת החוצה, לאנשים, לפעמים מרחיקים אותי מהאמת שלי. ואז אני זקוקה לשקט שלי, כדי להתקרב שוב לאמת ולמה שמדויק לי. למדתי שאפשר לעשות את המעברים האלה בשברירי שניות, אם מתרגלים ומודעים מספיק.
התקופה האחרונה חידדה את הצורך שלי בהתרחקות מכל מה שקורה, בעיקר כדי להתקרב לעצמי – לאמת שלי, למה שנכון לי, להגדרות האישיות שלי לחופש. הפעם לא נבהלתי. לקחתי זמן לבהות בים, להיכנס למערה הדמיונית שלי ולהיות בה לבד, בשקט, להקשיב למוזיקה ולתרגל יוגה. הרגשתי שכל התקרבות לעצמי מאפשרת לי לצאת אל העולם ולהתקרב אליו אחרת.
במוזיקה קיימת התנועה הזו תמיד. מפיאנו לפורטה, מקרישנדו לדימינואנדו, בין סטקטו ללגטו. אנחנו עוברים בין סולמות, מטיילים בין הצלילים, פורטים על כל הרגשות, מתקרבים לקהל, מתרחקים ומתכנסים בעצמנו. אולי זה מסביר איך מלחינים גדולים יכלו לכתוב סימפוניות הירואיות ולצידן יצירות אינטימיות ואישיות. העולם הפנימי של כולנו הוא התקרבות והתרחקות. גלים של רגש.
אני מביטה בים ונזכרת שהוא אחד המורים הכי טובים שלי. הגלים מתקרבים ומתרחקים. תמיד שם. ואין בהלה, אין החלטות, רק גל של שקט וכחול ששב והולך.
