נדמה שכל החיים אנחנו ממתינים למשהו. משהו אחר, טוב יותר, מאושר ושקט יותר.
אולי צדק סמואל בקט שהקדיש מחזה שלם להמתנה?
אנחנו ממתינים שיהיה לנו מספיק כסף כדי לעשות מה שאנחנו רוצים.
ממתינים למצוא את האדם המושלם שיאיר כל פיסה אפלה בנפשנו.
ממתינים שהמצב יהיה יותר ברור כדי שנוכל להיות בשקט.
ממתינים למצוא את הדבר שהכי מדויק עבורנו לעסוק בו.
ממתינים לגדול, להתפתח ולהתבגר, כדי שהנפש שלנו תדע קצת מנוח.
ממתינים לוודאות כי כרגע המצב עמום ולכן אי אפשר לקבל החלטות.
ממתינים בפקקים כדי להגיע לעבודה, ממתינים לרגע שנוכל להגיע הביתה ולנוח, ממתינים לסוף השבוע, למסיבה הבאה, לחופשה השנתית, לשמש שאחרי הגשם, לגשם לאחר הבצורת, לארוחה הבאה, לכוס הקפה של הבוקר, לשיחת הטלפון המיוחלת, לרגע של שקט. והנה מגיע רגע של שקט, ובו אנחנו ממתינים לרגע שיבוא אחריו ולאינספור המטלות הבאות.
ומה אם ההמתנה עצמה היא ה -דבר?
נדמה לי שבהמתנה עצמה יש הזדמנות אדירה להתבוננות פנימית על הדברים שבאמת חשובים לנו, על חוסר הנוחות לשהות במצב עמום, על תלישות וחוסר בהירות, על עצמנו כשלא נוח לנו.
בתקופה זו, לאחר כמעט שנתיים של מגיפה, נדמה שההמתנה לסיום המשבר מחזיקה לנו את הראש מעל המים. אבל בימים האחרונים חשבתי שאולי בהמתנה הזו קיבלנו מתנה. הזדמנות לעבוד על להיות עם מה שיש, לשבת בשקט עם כל טווח הרגשות, להבין באמת כמה ארעי הכל. לא לתכנן, לא להמתין, להפסיק להתנגד לחוסר הנוחות. פשוט להתמסר לכל מה שקורה, גם כשהוא לא נוח, מפחיד, מעציב, לא ברור ולא פתור. אני מתכוונת לעבוד על ההתמסרות הזו השנה. מצטרפים?
