האם המדיה החברתית פוגעת באמפתיה שלנו?
אני כותבת את הפוסט הזה בעוד אנשים חפים מפשע נמלטים מבתיהם והופכים לפליטים חסרי כל. כל כותרת, תמונה או מהדורת חדשות שוברות את הלב. לאחר שנתיים של קורונה, למדתי שבמצבים כאלה, כדאי לי להמעיט בצריכת המדיה החברתית. הקיטוב, הפילוג, מציאת השעיר לעזאזל (בקורונה תויגתי כמטרה כזו) ואפילו השיח מצליחים להוציא אותי מאיזון.
סוג פוסטים נוסף מוציא אותי מהאיזון, בתקופות כאלו יותר מתמיד. מישהו מבטיח לשנות לי את התודעה אם רק אצטרף לכנס החינמי. מישהו כותב שהמלחמה האמיתית היא לא באוקראינה אלא בתוכנו (ספר את זה לפליטים שנאבקו על מקום ברכבת). עוד מישהו כותב משפט של השראה כי אם רק נקום בבוקר מחייכים ונמגנט אלינו שפע, כל הצרות של העולם יתגמדו (פוטין לא שמע על זה כנראה).
אני לא מזלזלת בעולמנו הקטן. בסופו של דבר אנחנו מתקשים לתרגל אי-חשיבות קוסמית ורוב הזמן אנחנו עסוקים בבעיותינו הקטנות והזניחות (יחסית). ואני גם בטוחה שדווקא בזמנים קשים כדאי לתרגל חמלה, נדיבות וראיית הטוב. אני מאמינה שיש לנו יכולת השפעה על הסביבה שלנו, כל אחד בעולמו הצר. אבל לפעמים הדיסוננס קצת קשה לי. זו הסיבה שהחלטתי להקדיש את הפוסט הזה לאמפתיה.
המדיה החברתית מאפשרת לנו ליצור קשרים בקלות. על פניו זה נשמע מצוין, הרי אמפתיה היא בסיס לקשרים, לא? יצאתי לבדוק איך המדיה החברתית משפיעה על האמפתיה שלנו.
מה זו בכלל אמפתיה?
אמפתיה מוגדרת כיכולת להכיר, לזהות ולהבין את מחשבותיו ורגשותיו של האחר. האמפתיה היא מרכיב בסיסי ביצירת קשרים חברתיים, שמירה על מוסר ופעולה כדי לעצור מעשים מרושעים ובריונות. עוד על אמפתיה אפשר לקרוא כאן.
עפ"י ספרה הנפלא של קרלה מקלארן "אמנות האמפתיה" – אמפתיה היא יכולת חברתית ורגשית שעוזרת לנו להרגיש ולהבין את הרגשות, הנסיבות, הכוונות, המחשבות והצרכים של אחרים, כך שנוכל להציע להם תקשורת ותמיכה מתאימה ורגישה. מקלארן, מומחית לרגשות, מוסיפה את המימד של להרגיש את הרגשות של האחר.
סטיבן פולדר, בספרו "ערות בחיי היומיום" מסביר כי אי אפשר לתרגל אמפתיה אם אנחנו לא יודעים להבין את הרגשות שלנו. לטענתו, אמפתיה היא איכות רגשית ולא קוגניטיבית. אנחנו יכולים להסכים או לא להסכים עם דעות ורעיונות, אבל זה לא אומר שאנחנו אמפטיים כלפיהם. הגדרתו לאמפתיה היא "ידיעה אינטואיטיבית ורגשית אשר מושיטה יד אל עולמו של הזולת".
ואילו ברנה בראון, שבספרה החדש "אטלס הלב" מפרקת ומסבירה רגשות, מחברת בין שתי הגישות. היא טוענת שרוב החוקרים מסכימים שיש באמפתיה שני אלמנטים – אמפתיה קוגניטיבית (המזוהה עם תהליך מנטלי שכולל זיהוי והבנה של רגשות האחר) ואמפתיה רגשנית, שמתייחסת לכוונון רגשי עם החוויה של האחר. האמפתיה לא מתייחסת לחוויה עצמה של האחר, אלא לאיך הוא מרגיש ביחס לאותה חוויה. בראון טוענת, בניגוד למקלארן, שאנחנו לא באמת יכולים להרגיש את הרגשות של האחר, כי הם בנויים מכל כך הרבה ניואנסים. אבל להתכוונן אליהם – בהחלט אפשר.
אגב, ברנה בראון גם עושה הבחנה בין אמפתיה לחמלה. חמלה היא אקט יומיומי, ואילו אמפתיה היא יותר סט של מיומנויות. לפי בראון, אמפתיה היא אחד הכלים החזקים שמסייעים לנו לתרגל חמלה. חמלה היא לא רק הרגשה, היא כוללת פעולה.
אז שנדבר רגע על רגשות?
יש לי הרבה מחשבות על רגשות בשנים האחרונות. בעצם, מאז ומתמיד. הבנתי שלפחות בדור שלי, אף אחד לא דיבר או לימד אותנו את השפה של הרגשות. אני מדברת על זיהוי רגש, הבנה שלו, תפקידו במערך המורכב של התודעה שלנו. כנראה שבעניין הזה אנחנו נאלצים ללמוד לבד.
בשנים האחרונות הבנתי (על בשרי, אלא מה?) מתוך תורות שונות, חוויות ונסיונות, שהדרך הכי נכונה להתמודד עם רגשות היא פשוט לחוות אותם במלוא עוצמתם. לקבל, לזהות, לאפשר להם לעשות את פעולתם ורק כשהם מסיימים – לאפשר להם לחלוף. חישבו על רגשות שפחות נעימים לכם כמו קנאה, כעס, אכזבה. מה שרובנו עושים רוב הזמן, וגם אני עשיתי משך שנים, זה אחת משתי האפשרויות: להדחיק אותם או להוציא אותם על מישהו אחר – העיקר לא להתמודד. האפשרות הנכונה, בעיני, השלישית – היא פשוט להיות איתם. היא גם המורכבת ביותר.
בחרתי להוסיף את הפסקה הזו כי נראה שהמומחים לרגשות תמימי דעים לגבי דבר אחד – אם אנחנו לא יודעים לזהות רגשות ואפילו לקרוא להם בשמם, לא נוכל לזהותם אצל אחרים ולכן לא בטוח שנוכל לחוש אמפתיה כלפיהם. לטענתם, קבלת האחר מתחילה בקבלה של כל קשת הרגשות שלנו. זו נשמעת קלישאה, אבל כמה שזה נכון. זה לא אומר שפשוט לתרגל את זה הלכה למעשה, אבל אף פעם לא מאוחר להתחיל, נכון?
רגשות והמדיה החברתית
בספרו של ג'רון לאנייר, "10 סיבות למחוק את חשבונות המדיה החברתית שלך", הסיבה השישית היא שהמדיה החברתית הורסת את היכולת שלנו לאמפתיה. כיוון שהמדיה החברתית בוחרת עבורינו מה נראה ולמה ניחשף (בועת הסינון), היא בעצם משפיעה על תפיסת המציאות שלנו. בנוסף, כיוון שכולם עסוקים כל היום בטלפונים החכמים שלהם, אין לנו מושג מה באמת עובר עליהם. החוויות שלהם הונדסו כדי לשרת תדמית ומנותבות באמצעות אלגוריתמים. אנחנו לא יכולים להתחבר למה שאנשים חושבים ומרגישים, גם כי הם נחשפים למידע אחר וגם כי הם מתקשרים איתנו מאחורי מסכים ודרך פילטרים ורודים.
עפ"י לאנייר, אמפתיה היא הדלק שמתחזק חברה הגונה. כשהיא לא קיימת נשארים רק תחרות ומרוץ ליותר כוח. אבל אם אנחנו לא חשופים למציאות האותנטית של אחרים, איך נוכל להבין אותם, להתחבר אליהם באמת, לקבל את השונה ולפתח אמפתיה? נראה שהמדיה החברתית עושה לנו בדיוק ההפך.
בספר נוסף שלו, "אתה אינך גאדג'ט", הוא מדבר על מעגל האמפתיה. לטענתו, הדבר הכי חשוב לשאול על טכנולוגיה הוא איך היא משנה אנשים. וכדי לשאול את השאלה הזו, הוא מתייחס ל"מעגל האמפתיה" שיש לכל אדם סביבו – הדברים שבעיניו זוכים לאמפתיה. כשמישהו או משהו נכנס למעגל האמפתיה שלנו, לא נרצה שיקרה לו משהו רע. כשאנחנו משנים את מה שנכנס או יוצא מהמעגל, אנחנו משנים את התפיסה העצמית. זה קורה למשל לאנשים שמחליטים להפוך לטבעונים מטעמי מצפון. חלק מהדברים שנמצאים מחוץ למעגל האמפתיה שלנו נמצאים שם כי הם בלתי נראים או מורגשים לנו (למשל חיידקים). אם המציאות שלנו שונה ממציאות של אחרים (למשל כי הם חשופים לתכנים שונים בגלל בועת הסינון), הרי שיחסית קל לנו להוציאם ממעגל האמפתיה שלנו.
אני נזכרת בסצינה מתוך הסרט המצוין של נטפליקס, "מסכי עשן", בו מתכנתים יושבים מאחורי מסכים ומנסים ליצור מצב בו נחזור שוב ושוב למסך. אמפתיה לא קיימת שם. האם ההתייחסות לחשבונות מדיה חברתית היא לא ככאלה ששייכים לאנשים בשר ודם עם רגשות, ולכן קל יותר להוציא אותם ממעגל האמפתיה שלנו?
ואולי זו פשוט התקופה?
העולם שלנו בנוי למוחצנות, חומריות ומהירות. בספר "שקט", החוקר את עולמם של המופנמים, מתוארים לא מעט מחקרים שבדקו מה קורה במוח של אנשים כשמראים להם תמונות של פרצופים מפוחדים, קורבנות תאונה, גופות או סצינות מזוהמות. מסתבר שאצל אנשים עם נטיה לרגישות ומופנמות, כשהם רואים אנשים סובלים, האזור במוח שאחראי על האמפתיה, האמיגדלה, ממש מוגדל. הם בעצם קצת מרגישים מה שהאחר מרגיש.
באותו ספר מוזכר כי ב 2010 מחקר מאוניברסיטת מישיגן, הראה שהיום תלמידי קולג' פחות אמפתיים ב 40% ממה שהיה לפני 30 שנים. רוב הירידה התרחשה מאז שנת 2000. החוקרים סבורים שהסיבה לירידה נעוצה בעליית המדיה החברתית והתחרותיות. ואולי גם מעודדים אותנו לחומריות ומוחצנות? מוזמנים לקרוא כאן עוד על עולמם של המופנמים.
כשבמדיה חברתית אנחנו נתקלים כל היום במשפטי העצמה בשקל, רוחניות ככלי לעושר חומרי ומנטורינג להצלחה, קל לנו לשכוח שיש גם רגשות מאחורי הכל. נחשוב חיובי והכל ייפתר מעצמו, נציב מטרות ונצליח להגשים, ניחשף למשברים אבל נוכל מיד לנשום לרווחה כי כולם צומחים מהם. כמובן שמאחורי הקלעים העולם קצת יותר אפור. ויש לו גוונים רבים שלא מקבלים מענה במרוץ להצליח, להגשים ולהיות בדיוק כמו הגורו התורן באינסטגרם שהופך כל לימון ללימונדה באמצעות מדיטציה של דקה או שתיים.
אבל הדעות חלוקות...
רגע לפני שאסביר לכם למה אני רואה שהאמפתיה נעלמת מהמדיה החברתית, אני חייבת לשים על השולחן שלא כולם מסכימים איתי. הנה הצצה לדעה שונה, לפיה האמפתיה קיימת במדיה החברתית ועוד איך.
במחקר הזה נמצא כי לכמות השעות שמבוגרים מבלים בפייסבוק אין השפעה על רמת האמפתיה.
בשנים האחרונות גם צצו ועלו קהילות דיגיטליות רבות. למעשה קהילה שיש לה משמעות היא כזו שבה האמפתיה גבוהה. בקהילה כזו מקבלים את השונה והאחר, נרתמים לעזרתו ומקשיבים לו. בספר People Powered מזכיר ג'ונו בייקון שאמפתיה היא חלק מהמרכיבים של קהילה. במהלך שיטוטיי ומחקרי הרבים בנושא ניהול קהילות גיליתי לא מעט קהילות תמיכה (למשל קהילות בתחום הרפואי) וקהילות של סיוע, שמוכיחות לנו שהאמפתיה קיימת ועוד איך. למרות זאת, לא כל הקהילות הדיגיטליות מפיגות את הבדידות ולא בכולן מתקיימת אמפתיה אמיתית.
היכן במדיה החברתית טמונה הבעיה?
- כמות התכנים שאליהם אנחנו חשופים – אנחנו חשופים שוב ושוב לאותם סיפורים, אותן חוויות, אותם מסרים. ההצפה הזו עלולה להשאיר אותנו בשלב מסוים קהי חושים. מסתבר שיש תופעה שנקראת Compassion Fatigue – הנפוצה בעיקר במקצועות הטיפול, בהם מטפלים נחשפים להרבה מטופלים ובשלב מסוים כבר מתעייפים מחמלה כלפיהם.
- העיסוק הכמעט אובססיבי בעצמנו – לאחרונה נתקלתי בנתון לפיו כ 80% מהפוסטים שאנחנו מעלים לאינסטגרם עוסקים בעצמנו. אם אנחנו עסוקים כל כך בעצמנו, איך נוכל לתרגל אמפתיה? מוזמנים לכאן לקרוא עוד על החיים הורודים באינסטגרם והשפעתם עלינו.
- בועת הסינון – במדיה החברתית אנחנו כל הזמן מחפשים (במודע או שלא במודע) אישורים. למעשה, אנחנו רוצים להרגיש שייכים ולקבל לייקים, תגובות ומחמאות כל הזמן. זו גם הסיבה לכך שאנחנו מצטרפים לקבוצות של אנשים בעלי אידיאולוגיה דומה ומגיבים למי שחושב כמונו. בועת הסינון מסייעת לנו, והאלגוריתמים של המדיה החברתית בוחרים עבורינו תכנים ואנשים שיש להם דעות קרובות לשלנו. ההקצנה בעצם גורמת לנו להתבצר בדעותינו ולכן לנטרל אמפתיה לכל מי שחושב אחרת. עוד על כך בפוסט שלי על השפעת המדיה החברתית על ההתנהגות. ומומלץ גם לקרוא את הפוסט הזה על טכנולוגיה ואמפתיה. המדיה החברתית מפלגת ומקטבת אותנו, ובעולם שבו יש שעיר לעזאזל, אשם או מישהו פחות טוב, אין מקום לאמפתיה.
- המדיה החברתית פוגעת בהערכה העצמית שלנו. כשאנחנו משווים את עצמנו כל הזמן לאנשים "מושלמים" במדיה החברתית (גם אם הראש מבין שהם אינם כאלה, הרגש מגיב), אנחנו מעריכים את עצמנו כפחות מוצלחים או לא טובים מספיק. כשהערכה העצמית שלנו נמוכה, אנחנו מתחפרים ומשתבללים, עסוקים בעצמנו וקשה לנו לגלות אמפתיה כלפי אחרים.
- מאחורי המסך קל לאנשים הרבה יותר לפגוע, לכתוב מילים קשות, לבייש אחרים. תופעות כמו שיימינג, בריונות וטרולינג ברשת נפוצות הרבה יותר מדי וכמעט כל מי שאני מכירה ופועל ברשתות נתקל בהם. אנשים שופטים אנשים לפי שורה או שתיים ולא חוסכים את דעתם. גם אני חוויתי כמה תגובות קשות במדיה החברתית. אמפתיה לא היתה שם. במחקר שנעשה באוניברסיטת חיפה נמצא כי ככל שיש פחות קשר עין עם אדם, כך התגובות אליו יותר פוגעניות ופחות אמפתיות.
- המודל העסקי – המדיה החברתית מקבלת כסף מפרסומות, ולכן היא דואגת לכך שאנחנו נראה ונצפה בהן כל הזמן. אותן פרסומות לא רק מפריעות לנו ומנסות ללכוד את תשומת הלב שלנו, הן גם לרוב עושות זאת באמצעות הפעלת רגשות בסיסיים ומסוימים כמו חרדה ("אל תפספסו"), פחד ("אם לא תתחסנו…") או כעס ("מרגיש שהבנק שלך לא מקשיב לך?"). כלכלת תשומת הלב הזו והמסרים השיווקיים המועברים לנו לא משאירים מקום לרצון חופשי, מנעד רגשי, דעות מורכבות או שיח סובלני. ואם אין לנו סובלנות ופתיחות לדעות ורגשות אחרים, הרי שפגענו באמפתיה.
- השטחת הרגשות – במדיה החברתית אנחנו מגיבים בעיקר רגשית. אבל איזה סוג של רגשות אלה? הרגשות מתמצים בלייק, מהמם, מרגש, הזוי או מזעזע. המנעד הרגשי מעולם לא היה צר כל כך כפי שהוא נראה במדיה החברתית. ממש כפי שהתכנים הפכו קצרים ושטוחים, כך גם הרגשות הנלווים להם.
אמפתיה בשיווק? יש דבר כזה.
האם ההתייחסות ללידים, עוקבים, לקוחות משלמים וכד', הופכת אותם למעשה לכאלה שנמצאים מחוץ למעגל האמפתיה שלנו? נדמה לי שבשיווק הדיגיטלי הבעיה חמורה עוד יותר. הכל מדיד בשיווק הדיגיטלי. כל כך התרגלנו להתייחס לנתונים (או דאטה) שקצת שכחנו שיש בצד השני אנשים. לפעמים קל יותר להתייחס למספרים מאשר לרגש כנראה. הנה פוסט מצוין שטוען שהרחקנו לכת ואנחנו חייבים לאזן בין אנושיות לדאטה.
סת גודין, בספרו "זהו שיווק" טוען כי שיווק אמיתי חייב לכלול אמפתיה. כדי לשווק בהתאם ללקוחות אנחנו חייבים לצאת מעצמנו ולהתחבר אל הצרכים האמיתיים שלהם.
גם בספר "סטוריטלינג למותגים" מצאתי הרבה אזכורים לחשיבות האמפתיה. למעשה כשאנחנו מציבים את הלקוח כגיבור של הסיפורים שלנו, אנחנו חייבים להתחבר אליו ואל הבעיות שלו, ולפתח אמפתיה אמיתית כדי לסייע לו. תוכלו לקרוא כאן עוד קצת על סטוריטלינג והקשר לאמפתיה.
לאחרונה החלטתי להוסיף נושא להרצאות שלי על שיווק דיגיטלי בכלל, ושיווק באמצעות תוכן בפרט. אני מדברת על שיווק אחראי: שיווק שמתחשב בלקוחות ונותן להם ערך. בעצם – אני מדברת על שיווק שמבין שיש אדם עם רגשות, צרכים ורצונות בצד השני, ומתאים את המסרים. אפשר לקרוא לזה שיווק אמפתי.
אז מה עושים?
רוצים להגדיל את האמפתיה בחיים שלכם, למרות הפעילות ברשתות החברתיות? אפשר להתחיל עם כמה המלצות קטנות:
- צאו למסע היכרות עם הרגשות שלכם. זה נשמע אמנם מוזר, אבל לפחות לגבי – אף אחד לא לימד אותי שרגשות הם לגיטימיים, שיש להם תפקיד חשוב ובטח שלא איך להבין אותם. בילדות מה שעזר לי הן השעות הרבות בהן ביליתי יחד עם מוזיקה (המקום המופלא בו כל רגש אפשרי). מאז קראתי לא מעט ספרים על רגשות ובכולם ההמלצה היתה להתיידד איתם. זה מתחיל בלהרגיש אותם, ממשיך בלזהות אותם ומסתיים בלקבל אותם על מנעדם הגדול והנפלא. למיטיבי הרגש אמליץ לקרוא את הספר הנפלא שפת הרגשות. יש גם שיטות ומדיטציות שיכולות לעזור לנו, כמו למשל RAIN של טארה בראך.
- עפ"י סטיבן פולדר, אנחנו יכולים לפתח אמפתיה גם באמצעות הבעת סקרנות ועניין באחרים. כדי לתרגל זאת אנחנו צריכים רק כוונה. זה ממש "מהחוץ לפנים". כשאתם מקשיבים למישהו, נסו להתעניין בו באמת. ואפשר גם להתקדם הלאה ולנסות להביע עניין ברגשותיו ולא רק בסיפור שהוא מספר.
- פועלים ברשת? למרות שרוב התכנים ברשת עוסקים בנו, נסו להתחיל לפתח דיאלוג אמיתי עם אנשים שמגיבים לכם, מספרים סיפורים, כותבים דברים.
- ספרו והתחברו לסיפורים. מסתבר שסטוריטלינג, או סיפורים אנושיים, יכולים להגביר את האמפתיה. הם בעצם מחברים אותנו לאנושיות שלנו ושל אחרים. תוכלו לקרוא עוד על כך במאמר המרתק הזה. כשאנחנו קוראים סיפור אנושי, במוח שלנו משתחרר הורמון האוקסיטוצין, שאחראי בין השאר על האמפתיה. לכן קל לנו להזדהות כל כך. בספר "סטוריטלינג למותגים", המתמקד בתבנית של מסע הגיבור, יש דגש רחב על האמפתיה ללקוחות ועל שימוש בה בסיפורים.
- קחו נשימה וחכו לפני שאתם מגיבים למישהו. במקום לכעוס על הנהג שנוסע לאט מדי לפניכם או חולם ברמזור (לכו תדעו, אולי זו אני?), נסו לתרגל חמלה. במקום להגיב מיד על דעה שונה, נסו רגע לנשום ולקבל שיש דעות שונות.
- עפ"י ברנה בראון, כדי לתרגל אמפתיה מול אדם אחר, אפשר גם לפעול עפ"י השלבים הבאים:
- שואלים – "איך החוויה הזו עבורך?"
- ללא שיפוטיות – רק מקשיבים.
- מזהים רגש – איזה רגש בתוכי יכול להתחבר למה שהאדם מולי מרגיש?
- מתקשרים את ההבנה שלנו לגבי הרגש.
- מתרגלים מיינדפולנס – לא מדחיקים או מוציאים את הרגש, פשוט מרגישים אותו כמו שהוא.
מה דעתכם? האם המדיה החברתית פגעה באמפתיה שלנו?
איפה אתם נתקלים בה בחיים האישיים שלכם?
אשמח לשמוע.
