לא, זה לא הולך להיות פוסט בסגנון 50 גוונים, למרות הכותרת.
כבר זמן מה אני מתהלכת בין מחשבות מקבילות – האחת קוראת לעשייה, התקדמות, יוזמה. השניה קוראת לי להקשיב, להיות, לתת לדברים להגיע אלי.
תמיד הייתי יותר קשובה לקריאה הראשונה. התמדתי, עשיתי, פעלתי. ובזמן האחרון אני מביטה בכל הפרואקטיביות הזו במבט קצת אחר. זו לא רק השליטה שהנחתה אותי, אלא אולי סוג של יהירות פנימית שלפיה הייתי משוכנעת שאני יודעת מה נכון, מה כדאי או מה צריך.
בשנים האחרונות שמתי לב לתחושה שהחלה לתפוס יותר ויותר מקום: שיש דברים שקוראים לי מבחוץ, שאולי במקום להחליט כל כך מהר ולפעול, אני צריכה יותר להקשיב ופחות להחליט. לתת לדברים לקרות. זה אמנם מנוגד לכל תאוריות "הסוד" למיניהן, שטוענות שכדי להגיע לתוצאות צריך לכוון במדויק את הלב ואת התודעה, אבל זה מרגיש לי מדויק יותר עבורי.
האמת היא שלעולם לא הצלחתי לכוון את הלב במודע. יש לו כנראה את הדרכים שלו להתכוונן, וכשזה קורה, התודעה שלי מתיישרת. היא נעמדת דום למרותו.
התחושה הזו שהחלה לקנן בי אומרת לי לפתוח את הלב, ולהאמין שהדברים שאני קולטת דרכו הם הנכונים לי. דווקא בתחום הקריירה, הרחוק מהלב (לכאורה), שמתי לב שזה עובד. תחומים שלא חשבתי להיכנס אליהם, אבל קיבלתי קריאה מאיש זה או אחר, הוכיחו את עצמם כמניבים ומעניינים. אז אם זה יכול לעבוד בתחום הזה, למה שלא גם בתחומים אחרים? ואולי בכלל מדובר בחידוד ההקשבה?
אני קוראת לזה התמסרות, ושוב ושוב חוזרת אל הספר של מייקל זינגר, שלא עוזב אותי. כבר כתבתי על תחום אחד בו החלטתי להתמסר ולשחרר תלות בתוצאה. אני חושבת שאני מתחילה לחשוב על תחומים נוספים. והנה עוד דבר מה שאני מוסיפה עכשיו למשוואה – השהיה.
מאז ומתמיד היה לי צורך עז לפתור בעיות, מחשבות ורגשות. מן צורך במשהו ברור ומוחלט שכזה. יותר ויותר אני מבינה שזו אשליה. אין באמת דברים כל כך מוחלטים, אבל המוח שלנו, וגם הרגש, נאחזים בידיעה כאילו שם נמצא האור.
ואולי דווקא השקט נמצא בחוסר הידיעה, באפשרות לסמוך על מה שקורה באמונה מלאה שזה מדויק ונכון לי, ולא לרוץ לדבר על, לחשוב את, לכתוב ולעבד? אולי השקט נמצא ברווח הזה שנקרא השהיה?
זו משימה לא קלה עבורי, ואני חושבת שדווקא המוזיקה יכולה, כמו תמיד, לבוא לעזרתי. כשהייתי ילדה, נערה, צעירה והזמן היה מצוי בשפע (לפחות בתחושה הפנימית), הייתי מאפשרת לעצמי להישאר זמן רב יותר בתחושות וברגשות, קשים או נפלאים ככל שיהיו. עשיתי זאת בשתי דרכים עיקריות: בהקשבה למוזיקה ובכתיבה.
דייט מתסכל? המחברת שלי ספגה את כל הדמעות, בעוד המוזיקה מתנגנת ברקע – לאט וביסודיות, ומפרקת את כל הרגשות מבלי לתת תשובות, אלא פשוט לפנות להן מקום. הייתי מוצפת אהבה? לקחתי כוס יין, בחרתי את האלבום האהוב עלי, ונתתי לכל הפנטזיות והמחשבות הטובות לעלות. לפעמים גם על הדף.
לופים אינסופיים של שירים ליוו את סערות הרגשות. מתי הפסקתי להשתמש ביכולת הזו פשוט להיות? אולי כשנולדו ילדיי והזמן השקט שלי עם עצמי הפך למן פנטזיה לא ממומשת? אולי כשהפכתי להיות עצמאית והחלטתי להשקיע כל רגע פנוי בפיתוח עסקי? ואולי אלו רק תירוצים והגיע הזמן עכשיו לחזור להיות קצת בשקט אמיתי?
הצורך בשקט קיים בי כבר שנים. אני מוצאת אותו בים עם רחש הגלים, בכתיבה, במדיטציות הבוקר, ביוגה. אבל זה שקט אחר. השקט שאני מדברת עליו הוא שקט שבין המילים, המחשבות, הרגשות. השקט של חוסר הידיעה, שקט של התמסרות למה שקורה ואמונה שזה מה שמדויק ונכון לי, גם אם כרגע זה לא מובן, מתסכל, בלתי פתיר.
האם מדובר בכניעה? התמסרות? חידוד האמונה שלי בעצמי וביקום? או אולי מציאת שקט מזן אחר, פנימי יותר?
זו המשימה הבאה שלי – לחדד את השקט הזה. לא למהר לפתור, להגיב, לשתף. ואני חוזרת אל המוזיקה כדי לאפשר לי את המקום הזה – שבו כל רגש הוא לגיטימי, כל תחושה מדויקת, וכל רווח ופאוזה מאפשרים נשימה. מקום של השהיה.
