אתמול, לאחר שרכבתי על אופניי עד לחוף הים (גם הסגר לא ימנע ממני לשקוט מול הגלים לפחות אחת לשבוע), עצרתי מול הים, ונתתי לו לפעול את פעולתו המאגית עלי. הרגשתי איך לאט לאט הראש מתרוקן מרשימות אינסופיות של למה, איך ומה צריך לעשות, ואפשרתי לגלים לקחת ולתת, להגיע ולחזור.
בתרגולי היוגה שלי, אני חווה לאחרונה את אותה התנועה בדיוק – פנימה והחוצה, למן גודלו האינסופי של היקום, ועד אותה נקודה כמעט סינגולרית קטנטנה בתוכי. שאיפה ונשיפה. קימור וקיעור של הגב. מלאות וריקות. שוב אני נזכרת שאנחנו ממש כמו הים.
אבל אז, מתוך רגע יקר ונדיר של אפס מחשבה מול הים, הבנתי משהו על אותה הריקות. הריקות מאפשרת כניסתם של דברים חדשים.
הסגר השני, שנכנסתי אליו בשקט יחסית לזה הראשון (אומרים שהתמודדות עם המציאות מתחילה בקבלה שלה, לא?), נתן לי אפשרות להעמיק בכמה דברים כמו ההרפיה, שחרור התנגדויות, קבלה של מה שיש ובעיקר הרצון שלי לא לתקן דברים, אלא לתת להם להיות כמו שהם – רגשות, מחשבות, מצב רוח. הרעיון הוא בעיקר להוריד את ההתנגדות הנחרצת (וכמה שאני יודעת להיות נחרצת!) לכל מיני דברים, שגורמת בעיקר לסבל.
ואולי זמן הסגר הזה גם איפשר לי קצת לנקות דברים שבהם נאחזתי זמן רב? הראש שלי כבר מזמן הבין שרוב העבודה היא פשוט להרפות, להניח לדברים, לתת לרגשות לעלות – או במילים אחרות – לזרום ולא להתנגד. לא לעשות כל כך הרבה. כתבתי על זה קצת בפוסט על לזרוק את הזהות. עכשיו הגיע הזמן שלא רק הראש יבין – אלא גם הגוף, ובעיקר הרגש.
והנה מול הים הבנתי שאני צריכה לפנות מקום ל – כלום. לריק.
הבנתי שאם אני רוצה דברים חדשים בחיי, עלי לפנות להם מקום. אני יודעת היטב להעסיק את עצמי – ללמוד עוד קורס, לגמוע עוד ספר, לכתוב עוד פוסט, לאפות עוד עוגה או לתרגל עוד יוגה. אבל אם אני עסוקה כל היום, איפה יכול להיכנס אותו דבר חדש?
המציאות שלנו לאחרונה לימדה אותנו שזה הזמן לשנות, לחדש, להשאיר מאחור תפיסות ורעיונות, ולאוורר את הקיים. להתכנס פנימה, לחזור לבסיס, לתרגל צניעות, לא להבין דבר, להתמודד עם חוסר ודאות. אבל כדי להכניס דברים חדשים, תפיסות חדשות, רעיונות חדשים – צריך לפנות להם מקום, לא?
אם יש לי דעה מוצקה על עניין מסוים, איך יהיה לי מקום ללמוד משהו חדש על אותו תחום או עניין? אם אני נאחזת במחשבות מסוימות על נושא, אדם או רעיון – והן עולות וחוזרות כבר שנים בלופ בלתי נגמר, איך יכנסו מחשבות חדשות? הרי אין להן מקום.
בהמשך לרצון שלי ללמוד לחיות עם יותר מרווחים, אני רוצה ללמוד לחיות עם יותר מקומות ריקים, שמחכים להתמלא, אבל אין שום צורך לדעת במה בדיוק. כי גם אם אני נאחזת במטרה מסוימת, אני יכולה לפספס את כל ההזדמנויות שנקרות בדרכי. ממש כמו סוס עם סכי עיניים, אני ממוקדת רק בדרך אחת, רעיון אחד, מטרה אחת.
אני חושבת שמבחינה אנרגטית, פיזית, רוחנית ובוודאי גם עסקית – הריק הוא מקום מעניין להיות בו. אני מניחה שזה אומר לנוח יותר, לנקות מחשבות, להקשיב יותר, לנסות לשחרר את האחיזה בדעות, אנשים, רעיונות או זהות. זו עבודה לא פשוטה, כי הדפוסים שלנו כל כך חזקים – והם אוהבים להשאיר אותנו עסוקים – פיזית, רגשית ומחשבתית.
אין זה פלא שהים הביא לי את ההבנה הזו. אולי זה מה שיש לטבע להציע לנו יותר מכל – את אותם רגעים מזוקקים של ריקות, בהם אנחנו יכולים להתמלא בציוץ הציפורים, בגלי הים, ביופיים המרהיב של ענני השמיים, באינסופיות הכוכבים?
הריקות החזירה אותי לאחד השירים האהובים עלי. ולמרות שברוס רוצה לברוח מהריקות של הכל, נדמה לי שאני דווקא מתחילה לחבב אותה…
