אם קראתם את הפוסטים האחרונים, בטח שמתם לב לנושא ההתמסרות ששב ועולה. הוא מלווה אותי במחשבות כבר הרבה זמן, ולקראת סיום השנה, החלטתי להיכנס אליו וללמוד אותו עוד יותר. מייקל סינגר, האיש והאגדה, הוציא קורס און ליין שמלמד בדיוק את זה, והחלטתי להתמסר אליו ?
מסתבר שלתרגל התמסרות פירושו להיפטר מלא מעט אמונות שאספנו במשך הזמן, ובעיקר להיות במודעות מאוד גדולה לכל מה שמתרחש בלב או בראש כשאנחנו פוגשים מציאות.
החלטתי להיעזר במוזיקה כדי להתאמן בהתמסרות. הפוסט הזה נכתב כדי להזכיר לעצמי איך, באמצעים יומיומיים פשוטים, אני יכולה לתרגל את מה שאני לומדת באופן תיאורטי.
רוצים להצטרף אלי לתרגול? אז הנה תשעת הצעדים שלי לתרגול התמסרות באמצעות מוזיקה:
- הצעד הראשון שלי הוא לקבל בברכה כל יצירה שאני שומעת. זה נשמע לכם פשוט? עד היום הייתי נכנסת לאוטו, לדוגמא, מתחברת ישר לאפל מיוזיק, ומתחילה להעביר שיר אחר שיר עד שפגשתי את זה שיתאים בול למצב הרוח שלי, לדרישות הרגשיות, או למצב אליו אני רוצה להגיע. לא עוד. בשבוע האחרון החלטתי לקבל בברכה כל שיר שהמערכת מחליטה לנגן. הנה צעד ראשון וקטן בשחרור השליטה.
- וזה אומר לבחור להשתמש במוזיקה לאו דווקא כדי לעבד מחשבות ורגשות, מה שנהגתי לעשות מאז ומתמיד, אלא כדי לחוות את הרגע. ההבדל מבחינתי הוא המיקוד במציאות וביצירה ולא בי. להבין שהיא לא נועדה לשרת אותי, אלא יש לה קיום בפני עצמה. נשמע טריוויאלי? עד היום השתמשתי במוזיקה כדי לתת דרור לרגשות ולמצוא תשובות למה שמתחולל לי בפנים. מפתיע – כשאני מבצעת יצירה, אני מתמסרת אליה ולא היא אלי. ולכן מתבקש שזה יקרה גם בהאזנה.
- לתרגל נוכחות ברגע בעזרתה של המוזיקה. פעם, כשהייתי ילדה, זה היה קל – התיישבתי בחדר ללא רשימות אינסופיות של דברים שעלי לעשות ופשוט נתתי למוזיקה לעשות את שלה. אם אצליח ולו לכמה שירים ביום פשוט לתרגל נוכחות ברגע, זה יהיה הישג!
- לבדוק האם אני מסוגלת להקשיב למוזיקה מבלי לתת לראש ולמחשבות לברוח לפטפוטים הפנימיים. פשוט להיות עם היצירה בזמן אמת. סופר מאתגר. ואם בכל זאת הם עולים (וברור שהם יעלו, הרגלים מתים לאט!), אז:
- לתרגל מודעות – לנסות ולהבחין אילו מחשבות ורגשות עולות בי נוכח היצירה שאני שומעת. האם הלב הוא זה שמגיב? או הראש? השילוב של שניהם? האם עולים דפוסים או זיכרונות? או אולי מחשבות חדשות? זה הולך להיות תרגול מעניין.
- לתרגל הקשבה – אני רוצה לדעת להבחין בין הקשבה לקולות האלה שבראש, לבין הקשבה ליצירה שקורית ומתרחשת ממש ברגעים אלה. האם אפשר בכלל להפריד בין השתיים? אני נזכרת שבאחד מהסמינרים של ההו'אופונופונו תרגלנו הקשבה למישהו אחר, באמצעות מילות ניקוי כמו "סליחה" ו"תודה, וזה היה נהדר. אולי עלי להודות גם ליצירות המתנגנות כדי להקשיב להן באמת? עוד נקודה למחשבה.
- אחת הדרכים להגביר אושר ולהתגבר על מחשבות שליליות היא למצוא להן תרופת נגד, או antidot. כלומר על כל מחשבה שלילית, להביא אחת חיובית מנוגדת. זה נראה לי הסעיף הכי קל מבחינה מוזיקלית – לתת למוזיקה להאיר צדדים חיוביים גם כשהמחשבות או הדפוסים השליליים מנסים להשתלט. בקיצור, אם כבר להשתמש במוזיקה, אז כתרופת נגד להרגלי דאגה, ציפייה לדברים רעים או סתם תסכול מדברים שמי יודע אם קרו או יקרו.
- לשים לב האם היצירה הספציפית פותחת או מכווצת את הלב. כלומר, לתת למוזיקה להשפיע על הלב ולראות מה גורם לו להיפתח או להיסגר, ולנסות להבין למה. נראה לי שזה הסעיף למתקדמים, אבל הקשבה ללב היא מהאתגרים החביבים עלי.
- לשים לב אילו דפוסים מהעבר עולים בי כשאני שומעת שירים מהילדות. הזדמנות מעולה להביט בהם, להכיר אותם, ואולי להיפטר מאילו שכבר בטח לא משרתים אותי? מכיוון שהמוזיקה היא אסוציאטיבית, נוסטלגית ומפעילת חושים, הרי שאני בטוחה שאם רק אדע לתרגל מודעות, הדפוסים יעלו בזה אחר זה.
חתיכת אתגר לקחתי על עצמי. מישהו מצטרף להתמסרות?
