ואיזו שנה זו היתה. שנה של פרידות מוזיקליות. שנה של התחלות חדשות.
בתחילת השנה, כשבואי הלך מאיתנו, היה נדמה כי חלפה לה תקופה. לא דמיינתי שבקרוב אצטרך להיפרד מאליל נעורי הנצחי, פרינס. כתבתי מה למדתי ממנו זמן קצר לפני שזה קרה. אולי בתת המודע הכנתי את עצמי לפרידה?
אבל היא היתה ועודנה קשה לי. ואז הגיע לאונרד, ובאחת סגר את הוילון. שלושה ענקים שעזבו אותנו. אבל זה לא יהיה פוסט של חושך, כי אני באמת חושבת שהאור שהם הביאו לחיינו, יאיר עוד המון זמן. הדלקתו תלויה רק בנו.
השנה, כשנכנס אלי בסערה אפל מיוזיק, החלטתי, לאחר דיון ביני לביני, להוריד התנגדויות, ולהתמסר. ועכשיו אני מודה להתמסרות הזו, כי בכל פעם שאני נכנסת לאוטו, או שמה על אוזניי אוזניות, אני יכולה לקבל מהאור שלהם.
שוב הורדתי אלבומים ושירים של פרינס. שוב גיליתי שאין מילה, תו או אנחה שאני מפספסת. שוב גיליתי למה התאהבתי במוזיקה שלו, ממה התרגשתי כל כך, ולמה היא נגעה בי בכל מיני מקומות. מקומות המופעלים תוך שניות גם היום, למרות שחלפו להם כמעט 30 שנים מאז שהוא נכנס לחיי.
עבורי, יש סגירת מעגל במוזיקה של פרינס. היא מחזירה אותי לעצמי בשברירי שניות. הגוף שלי נזכר באמצעותה בבסיס שלו. היא מחזירה אותי לרגש הכי נקי, שהיה טבוע בי שנים לפני שעובד ונפרץ ע"י ההיגיון.
החברים הלכו ובאו, ונפרדו. למדתי עוד מקצוע, זנחתי אותו וחוזר חלילה. הוספתי עוד ועוד ידע, בתחום המוזיקה ובכלל. פיתחתי טעם משלי עם העדפות שונות ומשונות. סטייל אומץ ונזנח. אלפי שירים עברו ניתוחים ומילותיהם התנגנו בי שוב ושוב. חלקם הגדול נמאסו עלי. אבל פרינס, הוא ורק הוא, בכל פעם מחדש, הרעיד לי כל מיתר קיים – רגשית ומנטלית, גם לאחר לופים אינסופיים של האלבומים שלו.
מה הבנתי בגיל 12? כנראה הרבה יותר מהקרדיט שאני נותנת לעצמי. כשראיתי לראשונה את Purple Rain, אני חושבת ששכחתי לנשום. לא ידעתי להסביר לעצמי אז מה קורה, ואני לא בטוחה שיש מספיק מילים, אפילו לבלוגרית כמוני, כדי לתאר זאת היום. כשראיתי את Under The Cherry Moon, כבר הבנתי שהאיש הנמוך והמשונה הזה מבין דבר או שניים ברגש. והוא יודע למצוא שפה ישירה אל שלי, למרות שאנחנו כלל לא מכירים.
פרינס היה ונשאר בשבילי משהו בסיסי, שורשי, בדיוק כמו היכולת שלי לחפש ולמצוא רגש בכל דבר. לפתע הבנתי כמה בת מזל אני – יש לי את היכולת המופלאה להחזיר לעצמי את כולי, תוך שיר אחד. מי היה מאמין שבגיל 42 אני אבין איך לחזור לסנטר שלי, למרות כל מה שמנסה להזיז אותי ממנו כל הזמן?
יש לו את השיר שמיד מקפיץ לי את מצב הרוח, וזה שמדמיע אותי בשניה. יש לו את השיר ההוא שלימד אותי דבר או שניים על אהבה ותשוקה, ויש לו את ההוא שעד היום טיפ טיפונת מביך אפילו אותי. יש לו את כל המנעד של הרגשות שלי, והוא יכול לשלוט בהם דרך השירים שלו. מבחינתי, פרינס הוא הדי ג'יי האולטימטיבי של חיי.
כן, השנה הזו הפרידה בינינו, לפחות בעולם הפיזי. אבל את כל מה שהוא נתן לי, ללא ידיעתו, הוא ממשיך לתחזק בכל פעם שאני שומעת אחד מהשירים שחוללו בי שמות אז והיום. פרינס מחזיר אותי הביתה, אל הרגש, בצורה הכי ישירה והכי מהירה. אני חושבת שאהיה אסירת תודה לו לעד.
ואיך הייתה השנה שלכם? ומה מחזיר אתכם לבסיס?
