אני ממשיכה ללמוד ולחקור את ממדיה המופלאים של ההשהיה.
לאחר שגיליתי כבר שהיא ממש לא באה לי בקלות, שמדובר בהשהיה של התנהגות ולא של רגש, ושהיא עושה נפלאות דווקא לרגשות, אני מגלה עוד נדבך באפשרות הזו של השהיה.
והוא קשור, איך לא, ללב.
גיליתי שכשהלב פתוח באמת, ההשהיה אינה רלוונטית בכלל. כשהלב פתוח, נדמה שכל מה שקורה, נאמר או נחווה הוא מדויק להפליא.
לעומת זאת, כשהלב סגור, מכווץ – אז אני הכי מתקשה לתרגל השהיה. וזה כמובן בדיוק הזמן בו אני הכי זקוקה לה.
ההערות שאני מצטערת עליהן, התגובות שגורמות לי ללילות ללא שינה, המחשבות על מה הייתי צריכה לעשות או לא לעשות – הן תמיד ממצב שבו הלב שלי נסגר ומתכווץ. אלו בדיוק המצבים בהם הייתי רוצה לתרגל השהיה.
ולכן, כשלב ראשון, נדמה לי שעלי לבחון מתי בדיוק הלב שלי מתכווץ או נפתח. מרגע שהחלטתי לשים את הלב ללב, נדמה שהוא מדבר איתי בצורה הכי ישירה שיש. אני פשוט מרגישה. לפעמים אנחנו הולכים מסביב כדי להבין שוב משהו כל כך בסיסי ופשוט.
סיימתי מדיטציה? הלב שלי פתוח כמו האוקיינוס האטלנטי.
מישהו פגע בי או נגע בנקודה רגישה? בשבריר שניה התכווץ לי הלב. הוא יכול להיפתח שוב, לאט לאט באמצעות מילים, חיבוק, מבט אוהב או אפילו השיר המדויק של פרינס. ולפעמים זה פשוט לוקח זמן.
קראתי כבר הרבה ספרים על הלב, החל מג'ק קורנפילד עם נפלאות הבודהיזם וכלה באיל פוליטי עם הרוח הפנימית הסינית. ואז שקעתי בעוד ספרים על מציאת האושר, ותרגלתי קונדליני יוגה, ומדיטציות עוד ועוד. והנה הגיע מייקל זינגר, ויחד עם כל מה שלמדתי עד עכשיו, בפשטות שוב החזיר אותי לידע הכי בסיסי שלי – ללב.
כי הלב יודע בסוף הכל. מה נכון לו ומה לא, ומתי. כי הוא לא מתכווץ לו סתם, הרי המשפט הספציפי הזה נגע בדיוק בצלקת ישנה, ואם לא נטפל בה, היא תמשיך להכאיב מפעם לפעם.
לעומת זאת, המצב של הלב הפתוח, אליו אני רוצה להגיע כל הזמן, הוא כולו רגש, כולו אהבה, קבלה של המציאות ושל כל מה שיש בה, כולל כל קשת הרגשות שעולים. לב פתוח פירושו פשוט להיות.
זה המצב שבו המוזיקה נחווית במיטבה. אני קשובה, פתוחה, מקבלת, מאפשרת לכל הרגשות והמחשבות לזרום, ונהנית ממה שהיצירה עושה. נהנית מכל מה שהיא מעוררת בי, בלי לשפוט.
אבל עד שאגיע למצב האוטופי הזה של הלב הפתוח לרווחה כל הזמן, הייתי רוצה לזהות מתי הלב שלי נסגר ולתרגל בו השהיה, ולו עבור להשקיט קצת את הלילות, המחשבות, יסורי המצפון. שם אני נמצאת עכשיו – במודעות של מה שקורה והשהיה של החלטות או תגובות. ומסתבר שלהשהות תגובות זה אחד הדברים הכי קשים לי לתרגול.
מי אמר שאנחנו חייבים מיד להבין, להגיב, לפעול? אמנם בעולם בו שני קווים כחולים מסמנים זמינות מוחלטת, השהיה היא כמעט מילה גסה, אבל מאז ומתמיד לא היה אכפת לי להיתפס כחתרנית. אז אני מתרגלת לב פתוח, והקשבה לרגעים בו הוא נסגר, ואז אני רוצה לתרגל השהיה, שקט, מרווח.
