בעולם הפסיכולוגיה מדברים לא מעט על נפרדות. יש פסיכולוגים שטוענים שהנפרדות היא זו שלמעשה מאפשרת קשר אמיתי בין שני אנשים. זה נכון לקשרים זוגיים, לקשר בין הורה וילד, לחברות, ואפילו לשותפות עסקית.
אסתר פרל טוענת שהנפרדות היא זו שגורמת לבן הזוג להביט בנו אחרת, כאילו מחדש בכל פעם, והיא חלק מתחזוקת תשוקה בזוגיות לאורך זמן. יש משהו מסתורי, מעניין, מפתיע בלהיפרד ולחזור בכל פעם מחדש. ממש כאילו הבחירה בבן הזוג נעשית שוב ושוב. זה אפילו קצת מרגש.
למעשה, אנחנו תמיד חיים בנפרדות. אין אדם בעולם שיכול להיכנס לתוך סבך המחשבות והרגשות שלנו. טוב, אולי פרט למל גיבסון בסרט אחד. איזה מזל שכך. הרי די לנו מספיק בבלאגן בראש ובלב שלנו, אנחנו לא צריכים להוסיף לו עוד צופים או חלילה לחוות גם את הבלאגן הפנימי התמידי של בני הזוג, הילדים או השותפים שלנו.
כשמדברים על חיבור עמוק, מנסים למכור לנו איזו אשליה. גם אם אנחנו בדיוק באותה מידת נעליים, אנחנו לא באמת יכולים לשים את עצמנו בנעלו של האחר, להרגיש באמת את הכאב שלו, לחוות איתו ודרכו את העולם. הרי אם נחווה את העולם כפי שהוא באמת חווה אותו, זה יצריך מאיתנו לוותר כליל על כל מה שאנחנו: על סך החוויות, הרגשות, הדפוסים והמחשבות שעיצבו את היותינו. ואני לא מאמינה שזה אפשרי.
למה אנחנו כל כך מפחדים מנפרדות? אולי זה הצורך שלנו בשליטה, אולי בודאות (מה קורה בעולמו של בן הזוג שלנו או של הילד שלנו כשאנחנו לא שם?) ואולי בכלל בשייכות? כי אולי אם יהיו בעולם הזה אנשים שהם ממש איתנו, בנפש, בראש ובגוף – נרגיש שאנחנו לא לבד.
אבל נפרדות היא כל כך חשובה. הרי רק אם אנחנו מכירים את עצמנו היטב, יודעים מה עברנו ואיך להתייחס לדברים, נוכל להכיר מישהו אחר באמת לעומק. רק כשאנחנו מכבדים את האני האישי והפרטי, נוכל לכבד אותו אצל האחר. רק כשנלמד להיות בנפרדות מאחרים, נוכל לקבל את זה שהאחר הוא אדם שונה, עם דעות שונות, מחשבות אחרות, רגשות סוערים משלו וסיפור ייחודי. וכמה יופי יש בשוני ובנפרדות הזו.
נפרדות מאפשרת לנו מרחב משלנו, ואני אוהבת מרחב. אני יודעת שבמרחב האישי שלי אני מתפתחת, מוצאת בדיוק את המקום הנכון לי, מצליחה להשהות, לבחון, לחשוב בבהירות. וירג'יניה וולף כבר אמרה את זה קודם, לפני. כשאני שבה ומתאחדת עם מי שמולי, אני מרגישה שלמה יותר בזכות אותו מרחב נפרד.
הנפרדות גם מאפשרת לחוות חוויות שונות עם אנשים שונים בחיים שלנו. במרחב אחד אני יועצת, באחר אני אמא אוהבת, בשלישי אני בת או אחות, והנה במרחב רביעי אני בת זוג. במרחב נוסף אני חברה, ואז עוברת למרחב שבו אני מרצה ומעבירה ידע, רק כדי לדלג למרחב שבו אני תלמידה. כל מרחב כזה הוא יחיד ומיוחד, וכל אחד כזה מאפשר לי להיות משהו קצת אחר, עבור מישהו קצת אחר, וזה נפלא בעיני.
זו אמנם קלישאה, אבל יותר ויותר נדמה לי שכדי להכיר ולחוות קשרים עמוקים עם אנשים, אנחנו קודם כל צריכים לחוות קשר עמוק עם עצמנו. ואם לא נאפשר לעצמנו נפרדות, מרחב, שקט – איך נוכל לחוות את אותו קשר עמוק?
שוב אני חוזרת אל הים האהוב עלי – זה ששב והולך, שמתקרב ומתרחק, זה שיש לו חיים משלו, אבל נוגע בנו כשאנחנו פוגשים אותו. הים יודע מה זו נפרדות, ועם זאת יש לו קשר עמוק ומיוחד עם כל אוהביו.
