כלכלת תשומת הלב
לפני שאתחיל, אני חייבת לספר לכם שזה היה אחד הפוסטים שהכי התקשיתי לכתוב. כתבתי אלפי מילים, מחקתי, תיקנתי, בדקתי שוב את הספרים והמאמרים. הנחתי לפוסט לעוד כמה ימים, חזרתי אליו. זה לקח חודש. עכשיו, כשהוא עמוס וגדוש, החלטתי להתחיל בתמצות שלו. אז בפוסט הזה מחכות לכם תובנות על כך ש:
- המקום אליו אנחנו מפנים את תשומת הלב בכל רגע נתון, חשוב. הוא מעיד על המחשבות, הרגשות והמיקוד שלנו בחיים.
- למרות זאת, אנחנו לא ממש מחשיבים את תשומת הלב שלנו בהווה.
- יש מי שמנצל את זה
- איך זה בדיוק עובד?
- ואיך זה משפיע עלינו?
בואו נתחיל…
מה אתם עושים כשיש לכם רגע פנוי? למשל בתור בסופר, כשאתם מחכים לילד שייצא מבית הספר או כשאתם ממתינים לקפה שהזמנתם? רוב הסיכויים שגם אתם מציצים (אבל רק לרגע) בסמארטפון שלכם. אולי מישהו בדיוק שלח הודעה? אולי משהו מעניין קורה ברשת חברתית זו או אחרת? אולי ננצל את הדקות הבאות כדי להציץ בעוד כמה משפטי השראה של הגורו התורן?
דוח החיים הדיגיטליים האחרון של בזק מצא כי מדי 6 דקות אנחנו בודקים את הטלפון שלנו. אנחנו מקדישים לו כל כך הרבה תשומת לב. תשומת הלב שלנו, כמו הזמן שלנו פה, היא דבר יקר. דבר שלא ניתן להשיבו לאחר שניתן. ויש כמובן מי שיודע איך לקחת ולנצל את זה היטב. בפוסט הזה אנסה לשפוך קצת אור על החיבור המפחיד והמעניין בין כלכלה ותשומת לב אנושית. הישארו איתי.
לאן הולכת תשומת הלב שלנו?
תשומת הלב שלנו מעידה עלינו כל כך הרבה. כשאנחנו מעניקים אותה למשהו שאנחנו לא מעריכים – אנחנו משלמים בזמן שלנו, במיקוד ובסופו של דבר – בחיים שלנו. תשומת הלב שלנו ממוקדת בכל מיני דברים שמעסיקים אותנו, גדולים כקטנים: המשימות שיש לנו להשלים, השכנה שלא אמרה לנו שלום בבוקר, הוואטסאפ האחרון שקיבלנו, הבוסית והשיחה המתקרבת איתה, הנהג לפנינו שממש מתעקש לנסוע 10 קמ"ש מתחת למהירות המותרת והמשמעות של חיינו.
לתשומת הלב שלנו יש טבע מיוחד. גם כשאנחנו מחליטים להקדיש אותה לדברים חשובים, דעתנו מוסחת מאוד בקלות, עם כל דבר קטן שקורה. אמנם בתקופת הציידים – לקטים דווקא מי שדעתו הייתה מוסחת בקלות (כי הוא שמע כל רעש והגיב לו), שרד טוב יותר. זו תשומת לב שמחבר הספר 4,000 שבועות, מכנה בשם מלמטה למעלה, או כפי שאוהבים לומר מדעני מוח, תשומת לב לא רצונית. אבל ימי הציידים לקטים הסתיימו. בימינו אנו זקוקים גם לתשומת לב שהיא מלמעלה למטה. כלומר תשומת לב רצונית.
החיים, עפ"י הספר, הם סכום של כל מה שאנחנו שמים אליו לב. כדי שתהיה לנו חוויה משמעותית, אנחנו צריכים להתרכז בה. אבל לרוב, כשיש לנו פנאי, תשומת הלב שלנו פשוט משוטטת בין מחשבות ותכנונים הקשורים לעתיד, ומחשבות על העבר. היא כמעט אף פעם לא נמצאת ברגע הנוכחי – כאן ועכשיו.
בתרבות המערבית, בניגוד לתרבויות שונות כגון הבודהיזם, לא מייחסים חשיבות רבה לתשומת הלב בהווה. כל מי שמתרגל מדיטציה יודע כמה קשה להחזיר שוב ושוב את תשומת הלב לנשימה, לצלילים סביב, לשקט, לכאן ועכשיו. ואם אנחנו לא מעריכים את תשומת הלב שלנו בהווה, הרי שקל לנו "לבזבז" אותה. וכאמור, יש מי שמנצל זאת.
התרבות המערבית, כפי שמסביר היטב מיכה גודמן בספרו מהפכת הקשב, לעולם לא החשיבה את תשומת הלב כערך תרבותי חשוב. תשומת לב היא נוכחות של התודעה בהווה, ונוכחות כזו לא נחשבת מי יודע מה אצלנו. בעולם המערבי תשומת לב היא לא מטרה, אלא אמצעי. מיכה גודמן קורא לזה "ההווה בשירות העתיד".
למעשה, מי שמוסח בקלות ומאפשר לתשומת הלב שלו ללכת לכל מקום בו היא מתבקשת, בכלל לא בוחר. בספר מסביר מיכה גודמן כי בעבר, תשומת הלב היתה מפוזרת על פני מקומות רבים, ואילו היום היא הולכת ומתנקזת לצוואר בקבוק דיגיטלי. תשומת לב של אנשים רבים מתנקזת למרחבים דיגיטליים ספורים, שנשלטים בידי תאגידי ענק. וזו לא הבעיה היחידה.
כלכלת תשומת הלב
למה בכלל קוראים לה כלכלה? למיטב זכרוני, כבר בשיעור הראשון בקורס מבוא לכלכלה למדנו שהכל בכלכלה מבוסס על ביקוש והיצע. תשומת הלב שלנו היא משאב מוגבל אך מבוקש מאוד. העולם שלנו ידע תקופות רבות של מחסור – באוכל, אדמה או אפילו ידע. כיום, קיים מחסור בתשומת לב. יש המון מידע ברשת היום והוא זמין לכולם. אבל אנחנו לא יכולים לצרוך את כולו ולכן בוחרים לפי מה שתופס את תשומת הלב שלנו. תשומת הלב שלנו לעולם לא תספיק כדי לצרוך את כמויות המידע שנמצאות ברשת. כלומר הביקוש וההיצע לא מאוזנים.
אם כך ההיצע של תשומת הלב מוגבל. אבל הביקוש גדול. כולם רוצים שנצרוך את התוכן שלהם. כך גם הרשתות החברתיות – הן רוצות שנעניק את תשומת הלב שלנו למה שקורה בהן. ואלו גם אתרי החדשות, הבלוגים, האפליקציות השונות. כשיש ביקוש גבוה והיצע מוגבל, מתחילה תחרות, והיא עולה לנו ביוקר. אני מקווה שעד סוף הפוסט אתם תבינו היטב למה.
ואיך מתחרים על תשומת הלב שלנו? עם מסרים רדודים, מהירים, מושכים. לכן בפרסומות כבר לא תמיד תמצאו מידע חיוני, בפוליטיקה אין מדיניות אלא רק סיסמאות, והמסרים השיווקיים מלווים ביותר מדי סימני קריאה. אלו מניפולציות שגורמות לנו להעניק את תשומת הלב. תשומת הלב שלנו הפכה למוצר מבוקש. טים וו מכנה את מה שקורה ברשת "תעשיית תשומת לב", ואת בעלי החברות הגדולות של התעשייה החדשה הזו – "סוחרי תשומת לב". אנחנו מעשירים את גוגל ופייסבוק בשני משאבים יקרים – תשומת הלב שלנו והמידע על הנטיות וההעדפות שלנו.
בספר 4000 שבועות מתוארת כלכלת תשומת הלב כמכונה ענקית שנועדה לשכנע אותנו לעשות בחירות שגויות לגבי הזמן שלנו – כדי שיהיה אכפת לנו מדברים שלא רצינו שיהיה אכפת לנו מהם. והנה כך חולפים לנו הימים והשבועות בהסחת דעת אחת גדולה…
תשומת לב, חלוקת קשב ומולטיטאסקינג
בזמן המגיפה למדנו ועבדנו מול מסכים. באותו הזמן עשינו (או יותר נכון – חשבנו שאנחנו עושים) מולטיטאסקינג. פגישת זום? אפשר גם לקרוא מיילים במהלכה. סדנה אונליין? זמן מעולה לגלול במדיה החברתית. לאורך זמן, ריבוי המשימות פוגע ביכולות שלנו במצבים שבאמת דורשים תשומת לב וקשב. כאן תוכלו לקרוא על הרגלי למידה שהשתנו בעקבות המגיפה וההשפעה על הקשב. וכאן אפשר לראות איך אנחנו מחלקים את תשומת הלב שלנו והקשר למולטיטאסקינג.
המולטיטאסקינג, ריבוי המשימות בו זמנית, כבר הוכח כאשליה. גם בספר מהפכת הקשב טוען מיכה גודמן שאי אפשר לפצל קשב אנושי. הגירויים הדיגיטליים לא נוספים לתשומת הלב, הם נוגסים בה. כבר ראינו שתשומת לב היא משאב יקר ומוגבל וכשהטלפון פועל הוא גוזל נתחים גדולים ממנה. מי שיושב מולנו ומשוחח איתנו נאלץ להסתפק בשאריות.
הפסיכולוג טימוטי וילסון טוען כי אנחנו יכולים לעבד רק 0.0004% מהמידע שמגיע אלינו בכל רגע נתון. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים ויודעים להתמודד עם המון מידע, אבל המציאות מוכיחה שאנחנו לא קולטים ובטח שלא מעבדים את רובו. כשאנחנו עוסקים בכמה דברים במקביל, הביצועים שלנו נפגעים.
בספר מה שעובד, פרופ' תלמה ליבל מציגה הוכחות מחקריות לכך שאפילו עצם הנוכחות של טלפון בשדה הראיה משבש את הקשר בין בני אדם ואת היכולות הקוגניטיביות שלנו. נוכחותו היא תזכורת לעולם שבחוץ. הוא מאותת לנו שיש עוד אפשרויות, עוד מקומות שאפשר להיות בהם ועוד אנשים שאפשר לתקשר איתם.
וזו לא רק תשומת הלב, גם זמן הקשב שלנו מושפע. זמן הקשב הממוצע ב 2015 היה 15 שניות ואילו היום זמן הקשב של משתמשי אינטרנט עומד על 3 שניות (זמן הקשב של דג, אגב, הוא 9 שניות).
אז איפה נמצאת הבעיה?
הבעיה, בגדול, טמונה בכך שאנחנו לא מייחסים חשיבות לתשומת הלב בהווה, ולכן יש מי שלוקח לנו אותה. מיכה גודמן מגדיר את גוגל ופייסבוק כארגוני הביון הכי יעילים בעולם. הן לא סוחרות במידע שלנו, אלא בתשומת הלב שלנו. הן משתמשות במידע שלהן עלינו כדי ללכוד את התודעה שלנו ואז לחשוף אותה לפרסומות שמדויקות לצרכים הספציפיים שלנו. הידע שיש להן עלינו, המשתמשים, מנוצל לשליטה על תשומת הלב שלנו. וזה, כידוע, מניב להן המון רווחים. פייסבוק, למשל, מרוויחה כ 7$ בשנה על כל אחד מאיתנו.
השאלה במה אנחנו ממקדים את תשומת הלב שלנו היא לא שאלה שולית. זו אולי השאלה הכי מהותית בחיינו. במקום בו היא נמצאת, שם אנחנו נמצאים. אם תשומת הלב שלנו לא נתונה למה שקורה לנו בחיים, החיים נמשכים אבל אנחנו לא נוכחים בהם. זו הסיבה שאתם מוצאים את עצמכם נכנסים לרגע לרשת חברתית ואז מבלים בה שעה. שעה בה יכולתם לעשות דברים חשובים פי כמה.
איך כל זה משפיע עלינו?
- הרשתות החברתיות (והנוטיפיקציות שלהן) בנויות כך שהן למעשה כל הזמן מסיחות את דעתנו. אנחנו מנסים לעבוד והנה קופץ לנו איזה וואטסאפ (איך אפשר להתרכז כשמשהו ברקע אומר לנו "בוא תקרא אותי, ממתין לך כאן מסר מעניין"?). אנחנו סוף סוף מתפנים לקרוא את המאמר החשוב שרצינו ומקבלים מבול של פופ-אפים ופרסומות. מה הפלא שזמן הקשב שלנו הופך להיות אפסי? היום, אנחנו כמעט לא מצליחים להגיע ל"עבודה עמוקה".
- אפקט זייגרניק הוכיח שמשימות שלא הושלמו, או דברים שלא סגרנו או פתרנו, יטרידו אותנו יותר מאשר משימות שהשלמנו. על האפקט הזה בונות חברות הטכנולוגיה. הפיד של הרשתות החברתיות לעולם לא ייגמר (ולכן לא נוכל לסמן וי ולזנוח אותו), הנוטיפיקציות המופיעות לנו על הצג יטרידו אותנו עד שלא נבדוק אותן, והמיילים המצטברים ימשיכו להעסיק אותנו גם כשנצא לחופשה. תשומת הלב שלנו תחזור אליהם שוב ושוב. קשה להתרכז בהווה, או במשהו חשוב, כשיש כל כך הרבה דברים שלא הספקנו או השלמנו.
- אנחנו הופכים להיות משתמשים פסיביים בכל הכלים הדיגיטליים. אנחנו לא הולכים אליהם כשאנחנו מחפשים פתרון (גישה פרואקטיבית, שמשמעותה שברגע שנמצא פתרון נזנח את האתר) אלא פשוט מחכים שהם יציפו לנו כל מה שעולה בדעתם. לרשתות החברתיות אנחנו מתחברים (בדרך כלל ללא מטרה מוגדרת), מתעדכנים, גוללים עוד ועוד, מתקשרים וכך מוצאים את עצמנו מבלים ברשתות החברתיות הרבה מעבר למה שתכננו.
- אנחנו מבזבזים המון זמן בשיטוט חסר תכלית. אני אוהבת לשאול את הסטודנטים שלי, לאחר שהם בדקו כמה זמן הם מבלים ברשתות החברתיות ביום או שבוע, מה הם היו יכולים לעשות באותו הזמן. ואתם? למי אתם מעניקים את תשומת הלב והזמן שלכם?
- אנחנו מתרגלים לפתרונות מהירים. ניר אייל אומר שהיום כשיש לנו בעיה, אנחנו לא בהכרח חושבים איך לפתור אותה, אלא הולכים לגוגל. כשאנחנו מרגישים בודדים, לא מרימים טלפון לחבר אלא גולשים ברשתות (מה שכמובן מעלה את תחושת הבדידות). לאט לאט גם תשומת הלב שלנו מעדיפה פתרונות מהירים שעבורם אין צורך להתאמץ. מה הפלא שאנחנו מתקשים להתמיד, להעמיק, לקרוא או לשבת למדיטציה?
- בספר קוד סמוי מסביר יובל דרור, כי הדרך הכי פשוטה ללכוד את תשומת הלב שלנו היא דרך פרימיטיבית: העברת מסרים שמעלים בנו כעס או פחד. התכנים שהמדיום מעביר לנו ותשומת הלב שאנו מעניקים להם, מסבירים למה באקולוגיית המדיה החדשה אין מקום לדעות מורכבות, לעמדות אמצע הדרך או לשיח סובלני. זו הדרך להקצנה. תוכלו לקרוא כאן איך המדיה החברתית משפיעה על ההתנהגות שלנו.
- בגלל המודל העסקי שלה, המדיה החברתית "מצ'פרת" אנשים שמצטיינים בהפניית תשומת הלב אל עצמם. הם משאירים אותנו יותר זמן על גבי הפלטפורמות. האם אלה באמת האנשים שאתם רוצים לראות ולשמוע כל הזמן? האם כולם באמת ראויים לתשומת הלב שלכם?
- אנחנו לאט לאט מתרגלים לצרוך ולהצטרך תשומת לב מאנשים זרים לחלוטין. זה מתבטא בהפרשה מוגברת של דופמין (שביום למחרת מרסקת אותנו), השוואות לאחרים (שיקבלו יותר או פחות תשומת לב ולייקים) וכמובן המציאות הכואבת (מאות לייקים לא תמיד מתרגמים בעולם האמיתי לאושר, עושר וסיפוק). הנה פוסט מעניין שמתאר מה חיפוש תשומת הלב ברשתות חברתיות עושה לנו.
תוכלו לקרוא כאן עוד על ההשפעות השליליות של הרשתות החברתיות.
הבעיה היא כמובן לא בטכנולוגיה עצמה אלא באיך שאנחנו משתמשים בה. האם היא כלי שמסייע לנו או שהיא המהות עצמה?
כאן תוכלו לקרוא מאמר מעניין על כלכלת תשומת הלב – על צדדיה המפחידים ועל צדדיה הטובים.
אז מה עושים?
אני חושבת שכדאי להתחיל בהבנה שהטכנולוגיה היא כלי אבל לא המהות. הטכנולוגיה הביאה דברים נפלאים לחיינו. היא יכולה לסייע לנו להגיע לידע, להתחבר לאנשים, להעריך ולמדוד, ואפילו לקצר או לייעל תהליכים. כל הדברים האלה משמשים אותנו. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתחילים לשמש אותה.
הטכנולוגיה יכולה להשפיע עלינו אבל לא לקבל החלטות עבורינו. ברגע שאנחנו מבינים זאת, אנחנו יכולים להחליט לפעול – לקבל החלטות ללא הטכנולוגיה, לבדוק בעצמנו, לפתח חשיבה ביקורתית. למשל לא ללחוץ על המלצות כמו "מומלץ עבורך" – לא לתת לטכנולוגיה להחליט עבורינו.
אם הבנו שהטכנולוגיה יכולה לשמש אותנו, כדאי גם להתחיל לשים לב לאן הולכת תשומת הלב שלנו. האם היא נשאבת ע"י תאגידי ענק או הולכת בצורה רצונית למקומות כדי ללמוד, להעשיר את עולמנו, לקבל השראה, להתחבר לאנשים מעניינים או למצוא תשובות לשאלות שלנו?
כאן תוכלו למצוא פוסט נוסף על כלכלת תשומת הלב ובו גם כמה המלצות לדברים שכדאי לעשות.
אשמח, כמו תמיד, לשמוע מה חשבתם.
8 Responses
תודה על התזכורת הזו, גיל.
המשפט "תשומת הלב שלנו חשובה, לאן שהיא נודדת- אלו החיים שלנו בסוף" מזקק, בעיני, את המסר.
ואי אפשר שלא לשים לב לתמונות היפות שבחרת לעטר בהן את הפוסט, במיוחד הראשונה..
תודה אורי. זה באמת מסר מזוקק וכולנו צריכים להזכיר לעצמנו אותו מפעם לפעם, במיוחד במציאות הכאוטית שבה אנחנו חיים.
והתמונה של כפות הרגליים בחול? תמצית הנוכחות ברגע 🙂
מאמר מרתק, מעורר מחשבה וגם תסכול על עצמי
מסכימה עופרה. תודה. אכן חומר למחשבה…
היה שווה להקדיש למאמר הזה תשומת לב.. תודה!
סטיבן פולדר כתב בספרו 'ערות בחיי היום יום' שלהיות ער זה " להיות מאד קפדני בבחירת הדברים שאנחנו מקדישים להם תשומת לב".
מעניין החיבור של התשומה ללב, כי תשומת לב היא ייחוד המחשבה לדבר מה, נתינת הדעת, או כפי שכתב יעקב רז "תשומת הלב עצמה, כמו החיים בכלל, היא סדרה של רגעי תודעה". אולי כי תשומת לב היא קשב, ואפשר להקשיב גם עם הלב..
תודה אורי, אני כל הזמן חושבת גם על הלב שבתשומת הלב. ואני מסבירה לעצמי שאם תשומת הלב היא מלאה, כמובן שהלב חייב להימצא בה…
ותמיד מומלץ, בעיני, להקשיב עם הלב 🙂
מאמר מרתק ונושא חשוב להציף למודעות.
אוהבת את זויות המבט המעניינות שאת מביאה תמיד, תודה גיל!
גם בעיני מאוד חשוב. תודה לך עינת 🙂