אני בטח לא הראשונה ולא האחרונה לשאול את השאלה הזו.
התחלתי לשים לב לתופעה הזו בעיקר סביב המדיה החברתית, אבל כבר למדתי שמה שמתחיל במדיה החברתית זולג די מהר גם לחיים הפיזיים. ההתנהגות שלנו שם, כמו גם התדמית שאנחנו מתחזקים היטב, משפיעות עלינו ועל אחרים.
נרקיסיזם היא לא תופעה חדשה, והודות לפרויד כולנו מכירים את המונח. מאז ומתמיד היו סביבנו אנשים שניסו לתפוס תשומת לב ולנפח את תפיסת העצמי שלהם מבלי להתחשב באחרים. אבל לאחרונה נדמה לי שזה נמצא בכל מקום. ולא רק שהתופעה נפוצה, נראה שהחברה (כלומר אנחנו) לא רק מאשרים אותה אלא אף מעודדים אותה.
אני לא פסיכולוגית או מטפלת, ולכן אם הנושא מעניין אתכם, אני מציעה לכם (כרגיל) ללמוד, להתייעץ ולבדוק בשבע עיניים את כל מה שאני כותבת. אני כותבת את הפוסט הזה מנקודת מבט של חוקרת מדיה.
אז בואו נצלול קצת לעולם של נרקיסיזם, ואולי יחד איתי, נתהה על תפקידנו בעידוד התופעה הזו?
מיהו נרקיסיסט?
נרקיסיסט הוא מי שמשתמש באחרים כדי לנפח עוד ועוד את תדמיתו. אין לו אמפתיה, הוא לא רואה את האחר ומבחינתו לכל מי שסביבו יש מטרה אחת בלבד – לעזור לנרקיסיסט להרגיש נפלא. בעיקר להרגיש שהוא יותר – מוצלח, חשוב, יפה או מושך (הערך העצמי של הנרקיסיסט הוא תמיד יחסי). הרגש שמוביל את הנרקיסיסט הוא בושה, והוא יעשה הכל כדי לא לחוות אותה.
שורשי הנרקיסיזם טמונים, איך לא, בילדות: בילד שממשיך לחשוב שהעולם כולו סובב סביבו (שלב שכולנו חווינו, אך רובנו עברנו אותו). הנרקיסיסט ממשיך לחשוב שהכל סובב סביב רצונותיו ותחושותיו, ותפקידם היחיד של האחרים להמשיך לספק אותם. כל עוד הם עושים זאת – הוא יכול להיות חבר נפלא, מאהב מושך או מנהיג כריזמטי שלהיות בסביבתו זה סוג של קסם וחוויה שלא מהעולם הזה. זה קורה עד שהצד השני פוגע בתדמית המופלאה.
חשוב לא פחות – יש בכולנו חלק נרקיסיסטי. לכולנו יש אגו, ולולא הוא היה – היינו מתקשים להתפתח, לקיים קשרים, להצליח. כלומר יש נרקיסיזם "בריא" בכולנו והוא כולל את העיסוק בעצמי. אילולא הוא היה קיים לא היתה לנו אמנות, יופי, ואפילו אהבה (כי אם אין "אני" איך אהיה עם "אתה"). נרקיסיזם בריא מבוסס על הערכה עצמית אמיתית (מה שמאפשר לנו, למשל, לצחוק על עצמנו ולבקר את עצמנו).
אבל נרקיסיזם שלא התפתח ונשאר תקוע מוסרית ורגשית, חסר את ההערכה העצמית הנורמלית וסט של ערכים שינחה את ההתנהגות בעולם. שימו לב, אני לא מדברת כאן על נרקיסיזם פתולוגי. אותו נשאיר למומחים ומטפלים.
הניתוח לקוח מהספר המרתק הזה על נרקיסיזם. אפשר לקרוא עוד קצת על הרעיון מאחורי הספר, כאן.
מה קורה בתרבות שלנו?
עפ"י התראפיסטית והעובדת הסוציאלית הקלינית סנדי הוצ'קיס, שכתבה את הספר שהזכרתי למעלה, בתרבות שלנו מעודדים נרקיסיזם. יש לנו, בצורה כמעט מובנית, את תחושת ה"מגיע לי". בעיניה זו ממש מגיפה. הורים, מורים ומנטורים כל הזמן מטפחים בנו בטחון עצמי – שאינו קשור לעשיית טוב אלא פשוט ללהרגיש טוב. אם חלילה יש לנו תחושה רעה – מציעים לנו להתגבר עליה באמצעות מנטרות ומחשבות חיוביות. כלומר הסבטקסט הוא שלהרגיש רע זה לא נורמלי.
הוצ'קיס מזכירה כמובן את ההורות של היום. יש לא מעט גישות הורות שתורמות לנרקיסיזם. היא מזכירה מנטרות כמו: הילד שלי מיוחד וזכאי לכל דבר, הילד שלי לא צריך לסבול לעולם, מה שטוב לי טוב לילד שלי, ילדים צריכים חופש ביטוי, התייחסות לילד כמו חבר ושיתופו בכל הרגשות, ועוד. חלק מההורים מלמדים את הילד לחשוב ולומר מנטרות חיוביות שוב ושוב כדי שירגיש מיוחד. ילדים כבר לא צריכים להשיג משהו כדי להאמין בעצמם.
ויש עוד משהו בתרבות העכשווית שלנו – אנחנו מוצפים כל יום וכל היום בתכנים שנועדו לפתות אותנו (להרגיש טוב, להיראות טוב, להצליח יותר) ולכן הגיוני שנרצה כל מה שנראה. אם אנחנו כל הזמן עסוקים במה יעשה לנו טוב, מה ישפר את הרגשתינו, מה יתחזק את היופי שלנו או את התדמית המופלאה שיצרנו, הרי שפיתחנו מצב שבו כל העולם צריך לשרת את הרצונות ולספק את הצרכים שלנו. וזה, תכלס, נרקיסיזם.
בתרבות שלנו יש המון ריכוז ב"אני" (אי אפשר שלא לשים לב לאני ב – iphone, ipad וכד'). בשנת 1963 שאלו אנשים אם הם מרגישים חשובים. 12% אמרו שכן. 30 שנים מאוחר יותר, כבר 80% העידו על עצמם כחשובים (מכאן). הדגש על אינדיבידואליזם, ירידת משמעות המשפחה והקהילה – כל אלה תורמים לא מעט לתרבות הנרקיסיזם. אפשר לקרוא עוד על מגפת הנרקיסיזם המודרנית, כאן.
מקומות בתרבות שכדאי לשים אליהם לב:
אני בטוחה שזו לא רשימה מלאה, אבל הנה כמה דברים שכבר שנים מדליקים לי נורה אדומה:
- תרבות הסלב – פיתחנו כנראה אובססיה לסלבריטאים. קחו לדוגמה את תוכניות הריאליטי, כמו האח הגדול, שנועדו לטפח אישיות מבלי שיש לה משהו מעניין לתרום לעולם. פעם לאנשים היה כשרון, מומחיות, יצירה מיוחדת. היום הם פשוט "מפורסמים" וכמו שאומרים בשיר אחד יפה "If you tolerate this, than you're children will be next". או בעברית – אל תתפלאו שכשתשאלו את הילדים שלכם מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים, הם יענו "מפורסמים".
- סיפורי ההשראה בכל מקום – כמה סיפורים אישיים אפשר כבר לשמוע? בכל פודקאסט, כל תכנית, כל פוסט שני ברשת, ועכשיו גם בקורסים וסדנאות. כל מה שעברנו הופך להיות פתאום "סיפור השראה". אבל איזו השראה זו? מה עושים עם כל ההשראה הזו? ולכמה מאיתנו באמת יש סיפור מיוחד במינו שיכול לתת כוח לאחרים? בעיני סיפורי ההשראה האלה משאירים אותנו עם תחושה ריקה במקרה הטוב או תחושה שאנחנו לא מסוגלים להיות כל כך מוצלחים במקרה הרע. ובמילא – כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, לא? 😉
- המלחמה בהזדקנות – אחד המאפיינים של נרקיסיסטים הוא שהם מפחדים מהזיקנה. כל התדמית הגרנדיוזית שהם מטפחים פתאום מצטמקת, מקבלת קמטים. הבועה הנהדרת הולכת ומאבדת אוויר, והם לא אוהבים את זה. אם הערך העצמי של הנרקיסיסט נקבע בעיקר דרך השוואה לאחרים, הרי שככל שאנחנו מזדקנים, פתאום מול העיניים יש המון אנשים צעירים יותר, מתוחים יותר, יפים יותר. אם לשפוט לפי כמויות הבוטוקס והניתוחים הפלסטיים, נראה שיש לנו חתיכת בעיה עם ההזדקנות שלנו, כחברה.
- ראיונות – בפודקאסטים, תוכניות אירוח ברדיו ובטלוויזיה. בכל מקום מראיינים אנשים שיספרו על הדרך שלהם, על העשייה שלהם, על מי שהם. כל דבר שיטפח עוד ועוד את האגו הבלתי נלאה. מאז ששמעתי ראיון עם איש מקצוע שבו הוא סיפר על איך מתחיל הבוקר שלו (צפיה יומיומית בזריחה עם הילדים, משהו כזה), והרגשתי לרגע רע על זה שאני רק קמה בחמש לתרגל יוגה עם עצמי, הפסקתי להקשיב להצגה העצמית בפודקאסטים אם היא אורכת יותר מדקה. תסבירו לי – למה זה טוב פרט לליטוף נוסף לאגו?
- אנשים שמבטיחים תוכן עם "ערך" ובסוף מדברים רק על עצמם – אנשים התאהבו במילה ערך, ובצדק. בעיני תוכן שאין בו ערך לא ראוי להופיע ברשת. הבעיה היא שהם כנראה יותר מאוהבים בעצמם, ופה מתחילות הבעיות. כשבכל תוכן אתם מככבים, מספרים על החיים שלכם, מטפחים את הסגידה והערך העצמי שלכם, אתם לא באמת ממוקדים בעוקבים או בקוראים, אלא בעצמכם. הגבול הוא דק, אבל כולנו מסוגלים להבחין בו.
- מערכות יחסים שטחיות – אחד המאפיינים של נרקיסיסטים שמערכות היחסים שלהם נועדו רק לשרת את עצמם. אין שם באמת אמפתיה, דאגה לאחר, התחשבות ברגשות. הרשת הפכה כבר מזמן את מערכות היחסים שלנו לרבות מאוד, אבל דלילות באיכותן.
- תופעת "אני כספקטקל" – אני מאוד מחבבת את הביטוי המדויק הזה. את התופעה הזו ניתן לראות בכל פעם שפותחים את אחת מהרשתות החברתיות. כל אחד פה מככב באיזה מופע יחיד נפלא ונוצץ שבו הוא מתעד את חייו המופלאים והמוצלחים לטובת כל מעריציו שזורקים לעברו לייקים ותגובות מרגשות. הגרנדיוזיות של הנרקיסיזם קיבלה סוף סוף את הבמה הראויה לה.
תפקיד המדיה החברתית
מרשל מקלוהן טען כבר מזמן כי "המדיום הוא המסר" ואני תמיד תוהה מה היה אומר על המדיה החברתית והמסרים העוברים דרכה. בעיני, אחד המסרים העיקריים שעוברים ועובדים ברשתות החברתיות הוא "אני". או ביתר פירוט: "תראו אותי, עם ההצלחות שלי, והיופי שלי, והסיפורים שלי. אני ההשראה. אז בואו תנו לי לייק כדי להראות לי שאני באמת כזו". גם התגובות שלנו במדיה החברתית מרוכזות סביב מה הפוסט עשה לנו או איך הוא גרם לנו להרגיש.
המדיה החברתית היא מרחב מצוין לטיפוח תדמית גרנדיוזית ומוצלחת ולתחזק אותה היטב (בעיקר בעזרת אחרים). במסווה של חיבור לאחרים, אנחנו בעצם דואגים לטיפוח הערך העצמי שלנו. לפי פסיכולוגים, נרקיסיסטים מצלמים את עצמם ומעלים תמונות שלהם לרשת יותר מאחרים, יש להם יותר עוקבים והם כמהים לתהילה. המרחב של המדיה החברתית בנוי בדיוק עבור הפעילות הזו. עוד על כך כאן.
לנרקיסיסטים יש תפקיד משמעותי במדיה החברתית כיוצרי תוכן. הם מעלים יותר תכנים, יש להם יותר עוקבים, הם מתחזקים תדמית גרנדיוזית ומופלאה (מכאן), ולכן גורמים לאנשים להישאר יותר זמן על גבי הפלטפורמות. למעשה הם חלומם הרטוב של חברות הטכנולוגיה. העיסוק בעצמי מבטיח יותר זמן בפיד.
בעזרת המדיה החברתית אנחנו לומדים שהערך העצמי שלנו נקבע לפי כמות הלייקים והתגובות. ככל שיש לנו יותר עוקבים, אנחנו מסיקים שהערך העצמי שלנו גבוה. ואנחנו גם שופטים אחרים כמוצלחים יותר אם יש להם קהל. המטבע של הרשתות הוא הלייקים, והערך העצמי שלנו עולה או יורד בהתאם לו.
המדיה החברתית היא גם מקום שגורם לנו לפתח מערכות יחסים שטחיות. יש לנו המון חברים, עוקבים, קהילות, ובפועל אין לנו עם מי לבלות ולחלוק את המחשבות והרגשות האינטימיות. כמות החברים והעוקבים נועדו בעיקר כדי לטפח את האגו שלנו ולסייע לנו בחשיפה. ככל שאנחנו מבלים יותר במדיה החברתית, מול החברים המדומיינים שלנו, אנחנו מבלים פחות בעולם הפיזי, עם אנשים שאפשר להסתכל להם בעיניים, לחבק אותם, לתמוך בהם. זו אחת הסיבות לכך שהאמפתיה יורדת. וכשאין אמפתיה והקשרים נועדו לטיפוח הערך העצמי, אנחנו מתקרבים לנרקיסיזם.
מחקר בקרב סטודנטים מצא כי יש קורלציה בין התמכרות לפייסבוק ובין נרקיסיזם וערך עצמי נמוך. גם במטה- אנליזה הזו נמצא קשר בין נרקיסיזם ופייסבוק (ולא בשאר הפלטפורמות). במחקר הזה נמצא קשר גם בין נרקיסיזם ואינסטגרם. ולפי המאמר הזה, היחסים בין נרקיסיזם למדיה חברתית הם סבוכים יותר משנדמה לנו.
וכמה הוגי דעות לקינוח
לנגדון ווינר מקדיש בספרו פרק שלם לעצמי ולאחר במרחב הדיגיטלי. הוא קורא לפרק הזה, אגב – טכנו נרקיסיזם. הוא כותב כי כבר ב 1990, בניסוי על טלוויזיה, ראו ש"האני" הפך להיות מרכז העולם. הכל מגיע אלי – התכנים, הפרסומות, האנשים, הלייקים. לדעתו, המיקוד ב"אני" התעצם עם הופעתה של רשת האינטרנט. גם בעיניו יש כיום מגיפה של נרקיסיזם – זהות אישית שמחפשת כל הזמן אישורים.
ואם דיברנו על טלוויזיה, גם ניל פוסטמן, בספרו על המדיום הזה, מודה שהתרבות שנוצרה על ידי הטלוויזיה לא נשארת על גבי המסך. היא פולשת ליום יום. לדעתי, דבר דומה קורה גם עם המדיה החברתית. ההתנהגות שלנו במדיה החברתית משפיעה על ההתנהגות בעולם הפיזי (אפשר לקרוא עוד על כך, כאן). לכן, אם במדיה החברתית אנחנו מטפחים ערך עצמי ותדמית גרנדיוזית, לא רק שנתחיל להאמין שאנחנו באמת כאלה, אלא גם נתחיל להתנהג כך כשאנחנו מחוץ למסך.
מתיאס דסמט האמיץ, שחוקר את היווצרות "ההמון" טוען גם הוא שיש עליה בנרקיסיזם, גם בשל העיסוק האובססיבי בתדמית חיצונית. בעיניו, נרקיסיזם והטירוף לרגולציה מגבירים את הבעיות שהם נועדו לפתור, וזה מוביל לאוכלוסייה מבולבלת שכמהה למי שיפתור את הבעיות – למאסטר. כך מבחינתו נוצר ה"המון".
מאמר מעניין על נרקיסיזם בעולם המודרני, כאן.
ועוד מאמר מעניין על תפקידם של נרקיסיסטים בפעילות פוליטית במדיה החברתית.
נרקיסיסטים. נראה שהם נמצאים בכל מקום. האם המדיה החברתית מטפחת נרקיסיזם או שהיא פשוט נותנת במה ולגיטימציה לנרקיסיזם שכבר קיים אצל אנשים? זו שאלה שעדיין אין לי (ולאחרים) תשובה מוחלטת לגביה. אשמח לשמוע מה אתם חושבים.
6 Responses
פוסט נהדר. אין ספק שהמדיה הדיגיטלית מקדשת את הנרקיסזס. ומי שלא נמצא שם כאילו שאינו שייך לאנושות.
תמיד רואים זמרי רוק מוקפים בפמאליות שלהם. הסיבה לכך היא שהפער בין ההיייי והעוצמה שהזמר מרגיש על הבמה לעומת הבדידותשלו עם עצמו בחדר מלון, במדינה זרה הוא גדול מדי למח והנפש האנושית, והפמליה כאן ממלאת תפקיד חשוב. היא למעשה איזור הביניים.
היום הההייי שאנשים מקבלים במדיה הדיגיטלית לעומת הבדידות בחיים המציאותיים שלהם מזכירה את התופעה שחווים כוכבי על אחרי הופעה.
אבל במציאות אין פמליות והנקרסיסיזם תופס יותר מקום …….
הפער הזה כואב, ולכן כנראה הנרקיסיסטים ממלאים אותו שוב ושוב…
פוסט מעולה. אני מרגישה כמוך, ממש רתיעה מכל סיפורי ה'השראה', מהעלאת תמונות יומית/שבועית של מה עשיתי, איך פעלתי, מה חשבתי, כמה קשקשת מיותרת ברשת. יש לי חברה אחת שכל פעם שמספרת לי משהו מוסיפה – מה לא ראית? הרי שיתפתי בסטורי. לא משנה כמה פעמים הסברתי לה שלא ראיתי, אחרת לא הייתי שואלת, הכל לריק. חוסר הבנה מבהק. אני מצטערת על זה, על הריקנות, על החלל שנפער בין אנשים, על ההתעסקות בשטויות. אני לא בטוחה שהכל סובב סביב הנרקסיזם, כמו שהוא בביטוייו בעת מחלה, אבל בברור עש כאן שוליים נרקססיסטיים. אני לא משתתפת בחגיגה הזו, וטוב שאת מעלה את זה.
את כל כך צודקת, ציפי. ממש חגיגה. זה אכן לא נרקיסיזם פתולוגי, אלא כנראה יותר תופעה תרבותית…
מדוייק שזה כואב
ממש 🙁