את הפוסט הזה אני כותבת כבר חודשים. המחשבה עליו נבטה אצלי בזמן שסיכמתי לעצמי את השנה שחלפה, ושוב חשבתי על מה לא עבד לי. בדיוק באותו הרגע נזכרתי בכתבה שקראתי על מל רובינס וחשבתי שאולי אני בעצם לא עובדת מספיק קשה. אבל אז נזכרתי באיזה מנטורית שטרחה לספר לנו כל שני וחמישי שכל השפע יגיע אלינו דרך מדיטציה, ובגורואית העסקים שטענה שאין קשר בין עבודה קשה ושפע. אז חשבתי שאולי בעצם אני פשוט לא מספיק ממוקדת. ואז נזכרתי במייקל זינגר ובהתמסרות שלו שכבר מזמן הרגשתי שהיא הכי נכונה לי. לרגע אחד לא עלתה במוחי המחשבה שאני פשוט בסדר כמו שאני.
הפכנו לפרויקט מתמיד של שיפור עצמי שאין לו רגע דל וכל הזמן הוא פועל כדי להיות טוב יותר, רגוע יותר, מאושר יותר וכמובן – עשיר יותר. לא רק כי אפשר, אלא כי ממש צריך.
את הפוסט הזה אני מקדישה לרצון התמידי הזה להשתפר, או כמו שאומרים (וזו אחת הקלישאות הבלתי נסבלות בעיני) – להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו.
מה זו התנועה הזו? איך היא באה לידי ביטוי?
כבר מזמן הבנתי שאנחנו נמצאים במרדף. כמו אוגר על גלגל הריצה, אנחנו רצים לעבר – ובכן, שום מקום מיוחד. פשוט לעבר יותר ממה שאנחנו כרגע. זה לא רק מרדף תמידי אחר אושר, משמעות או אפילו בריאות. נדמה שאנחנו במרדף תמידי אחר יותר – יותר צעדים, יותר שלווה, יותר שקט, יותר איזון, יותר תפוקה, מראה יותר טוב.
המרדף הזה אינו אישי, התרבות שלנו רוויה בו. הוא הפך לסוג של נורמה תרבותית, והדבר הכי מסוכן שהוא מוצג כחופש. כמעט אי אפשר להימנע ממנטורים שמתראיינים בפודקאסטים ומספרים לנו שנהיה חופשיים אם נעבוד על עצמנו – נבין את עצמנו יותר, נצא מאזור הנוחות שמגביל אותנו, נבטל את האמונות המגבילות ונשנן אישורים חיוביים. רק לי זה נשמע כמו סוג של כלא?
נדמה שמרוב שאנחנו "חופשיים" (ואולי נטולי משמעות, כפי שטען אריך פרום) לשפר את חיינו, מעמדנו, מקום עבודתנו או המראה שלנו – אנחנו נכנסים לסוג חדש של כלא, שבו אנחנו מחויבים כל הזמן להיות בתנועה כלפי מעלה – כלפי האני המשודרג.
השיפור העצמי מתבטא בכמה מישורים:
במישור הכלכלי – יותר כסף, יותר טייטלים, יותר נכסים, יותר זמן פנוי, יותר יעילות ותפוקה, יותר מיצוי של הפוטנציאל שלנו, יותר מיתוג, יותר בילויים וטיולים שידגימו כמה אנחנו עשירים.
במישור החברתי – אנחנו רוצים יותר חברים, יותר השפעה, יותר כריזמה, יותר נטוורקינג, יותר אהבה ואהדה מהסביבה.
במישור הפיזי – זו לא רק הבריאות שלנו שאנו שואפים לשפר (זה דווקא לא רע), אנחנו כל הזמן שואפים להיראות טוב יותר – זה מתבטא בכושר אינטנסיבי, ניתוחים פלסטיים, הזרקות למיניהן, תרופות וזריקות הרזיה וטיפולי פנים למכביר. המטרה היא לא רק להרגיש טוב יותר, אלא גם להיראות טוב יותר (תחשבו עד כמה אנחנו מתמוגגים כשאומרים לנו שאנחנו נראים צעירים מגילנו).
במישור המנטלי – אנחנו שואפים ללמוד כל הזמן, לדעת עוד, להתגבר על קשיים, להוכיח שוב ושוב שאנחנו מתחזקים כשאנחנו מתגברים על משבר או צולחים את האתגר (הרי כולנו גדלנו על "מה שלא הורג מחשל", לא?).
במישור הרגשי – אנחנו שואפים להרגיש טוב, לחשוב חיובי, לאהוב את כולם, לא לקנא, לא לכעוס, לא להתעצבן ולדעת לסלוח. השאיפה היא להיות אדם כמעט על אנושי שכל הזמן חווה רגשות חיוביים. הפסיכולוגיה החיובית, המאוד שנויה במחלוקת (ממש ממליצה לקרוא את "שלטון האושר" של אווה אילוז, שעוד נחזור אליו בהמשך, ולהבין למה) רק תרמה למגמה הזו.
במישור הרוחני – כולנו רוצים להגיע להארה. בכל יום מספרים לנו על עוד שיטה, עוד מדיטציה, עוד מנטרה שתעזור לנו לא רק להיות רגועים יותר, אלא להיות אדם יותר טוב, יותר רוחני, יותר מואר.
אני חושבת שהרעיון של שיפור מתמיד הוא לא בהכרח רע, ואני מאוד אוהבת לדעת עוד, לצמוח, להשתפר וללמוד מטעויות. אבל כשהמרדף הזה פוגע תמידית במי שאנחנו כרגע, מתחילות הבעיות, וזה גם הפרדוקס שבו. אנחנו חיים כדי להשתפר, כדי שנוכל לחיות ברגע ולהיות מרוצים ממנו, אבל אנחנו כל הזמן עסוקים באותה מטרה תמידית וממש לא חיים את הרגע.
מה בעצם כל כך גרוע בלהשתפר?
תראו, אני ממש לא נגד טיפול ושיפור. אחד מהערכים המובילים שלי הוא צמיחה, אני פריקית של לימודים ואני חסידה של טיפולי גוף ונפש, ובעיקר השילוב ביניהם.
השאלה היא לא האם שיפור עצמי הוא טוב או רע, אלא מתי השיפור הזה מפסיק לשרת את החיים שלנו והחיים שלנו משרתים אותו?
כי נדמה שהיום שיפור עצמי הפך לסוג של חובה מוסרית. אנחנו מרגישים שמנוחה היא סוג של כישלון, רגשות שליליים הם תקלה ואם לא התקדמנו או צמחנו ממשבר או אתגר, משהו לא בסדר איתנו. ואולי הכי גרוע? שאנחנו אומרים לעצמנו את כל הדברים האלה, זה לא שמישהו מבחוץ מכתיב לנו את השיפור המתמיד באופן ישיר. זה כבר נטמע בתרבות שלנו.
יש הבדל בין "אני רוצה להרגיש טוב" (או להיראות טוב, או להצליח יותר, או ללמוד משהו חדש) ובין "אני חייבת להפוך לגרסה משופרת של עצמי כל הזמן" – שזה כמו לומר "את אף פעם לא מספיק טובה כמו שאת".
אפילו המנוחה היא חלק מהפרויקט. השיפור העצמי מוחק כמעט לחלוטין את האפשרות להיות לא פרודוקטיביים, ואפילו היא צריכה להיות פונקציונלית. אז אנחנו יוצאים לריטריט כדי לחזור ממוקדים יותר, יוצאים להליכה בטבע כדי להבין דברים, נחים כדי לחזור ולהתרכז ועושים מדיטציה כדי לשפר את הביצועים. פעם מנוחה היתה פשוט מנוחה, אבל היום נדמה שהיא הפכה לכלי עבודה בפרויקט.
ואולי הכי גרוע? שלמשחק הזה אין סוף, כי תמיד יש מה לשפר. אין נקודת סיום – תמיד נוכל להיות יותר רגועים, יותר מודעים, יותר רזים, יותר מוארים, יותר יעילים, יותר בריאים, יותר עשירים ואפילו יותר אותנטיים. האידיאל עצמו כל הזמן זז. תכלס? זה מה שהופך את המערכת הזו לכל כך מושלמת – אי אפשר באמת להגיע ליעד הנכסף.
הטכנולוגיה בשירות השיפור העצמי
הטכנולוגיה היא משתתפת פעילה בפרויקט הבלתי נגמר הזה. עזרים ואביזרים שונים מפריעים לנו להיות פשוט אנחנו. אנחנו מעבירים את המושכות (ולפעמים גם את ההחלטות) על שיפור החיים לטכנולוגיות חיצוניות שמעודדות, מטיפות, מביעות דעה או דואגות שנשתפר.
שעונים חכמים אומרים לנו שלא זזנו מספיק, טבעות אומרות שאין לנו מספיק שעות שינה, אלגוריתמים אומרים לנו שלא רואים אותנו מספיק, גורואים ברשת אומרים לנו שלא מימשנו את הפוטנציאל שלנו. כולם אומרים לנו שאנחנו עדיין לא שם.
בעולם של דאטה, אנחנו מתמכרים למדידה עצמית וגם היא נעשית בשירות השיפור. כבר לא מעט שנים מדברים על "האני המכומת" או The quantified self – מונח שנטבע ב־2007 ע"י קווין קלי וגארי וולף, עורכים במגזין WIRED שהקימו קהילה סביב אנשים שמשתמשים בטכנולוגיה כדי לעקוב אחרי עצמם. אפשר לקרוא קצת על התנועה כאן.
כל הטכנולוגיות הללו לא מענישות אותנו או מצוות עלינו, הן רק ממליצות, מציגות מספר (מספרים הם אובייקטיביים כמובן), משוות אותנו לאחרים או מסמנות סטייה מהנורמלי. כל המלצה כזו כמובן מגובה בדאטה רפואי או מדעי כדי לתת לה תוקף. כל אלה מזמינים אותנו בעדינות להתיישר, להשתפר, לתקן את עצמנו. זה ממש מזכיר לי את התיאוריות של פוקו של ציות מרצון (כבר לא צריך פיקוח חיצוני כי אנחנו הופכים לשוטרים של עצמנו. כאן אפשר למצוא מאמר מעניין על הקשר בין המדידה העצמית והתיאוריה של פוקו).
המעקב של הטכנולוגיות עלינו מוצג כהעצמה אישית ("כך אני מכיר את עצמי טוב יותר"), אבל במקביל הוא משתלב היטב בפרקטיקות של פיקוח, נורמליזציה ופלטפורמות שאוספות דאטה עלינו. שושנה זובוף מתארת בספרה המטלטל איך חברות הטכנולוגיה משתלטות על כל מרחבי החיים, והופכות את המעקב למאוד משתלם כלכלית. היא קוראת לגוגל "ארגון הביון הגדול בעולם", כי יש לו כל כך הרבה נתונים עלינו.
ואי אפשר לדבר על טכנולוגיה בלי להכניס את המדיה החברתית, נכון?
המדיה החברתית היא הבמה המושלמת להציג את האני המשופר, כי שיפור העצמי הוא לא רק חוויה פנימית, הוא ממש מופע. לכן אנחנו מצטלמים באימוני כושר, משתפים בתהליכי ריפוי, מספרים איך התגברנו על משברים, מראים ממה ולאן צמחנו ומעודדים גם אחרים להיות יותר מודעים, יותר חומלים, יותר מוארים.
המדיה החברתית גם נותנת לנו חיווי תמידי על הנראות שלנו – וכך משתתפת בחגיגה הטכנולוגית שמודדת אותנו כדי שנשתפר. הרי אם היום יש לנו 1,000 עוקבים, נשאף להגיע ל 2,000. וכשאלה יגיעו, נרצה שיהיו לנו 10,000, לא?
אפילו השפה משתתפת פעילה בתופעה הזו
לא רק הטכנולוגיה מודדת ומעודדת אותנו, אפילו השפה עצמה מעודדת אותנו להשתפר. מיד עלו במוחי כמה ביטויים שהפכו חלק בלתי נפרד מהיומיום – לגדול, להתפתח, להעלות תדר, לעבוד על עצמך, למקסם, לדייק, לעשות עבודה פנימית או לצאת מאזור הנוחות.
השפה תמיד נשמעת טיפולית, רוחנית או חיובית אבל גם תחתיה נמצאת אותה הנחת יסוד – אנחנו לא טובים מספיק כמו שאנחנו.
אולי זו פשוט רוח התקופה?
בספר המרתק Psychopolitics כותב צ'ול האן, ממש בהמשך לאריך פרום שהזכרתי, שאנחנו למעשה עבדים, למרות שאנחנו מרגישים חופשיים. אנחנו רואים את עצמנו כפרויקטים – תמיד מעצבים וממציאים את עצמנו מחדש. אנחנו רואים את עצמנו כאחראים לגורלנו וכשאנחנו נכשלים, אנחנו מרגישים בושה במקום להטיל ספק בחברה או במערכת עצמה. מבחינתו, תחת משטר ניאו-ליברלי של ניצול עצמי, אנשים מפנים את התוקפנות שלהם כלפי עצמם. בימינו, במקום לחפש חטאים אנחנו מחפשים מחשבות שליליות. הוא אפילו כותב שחיים שמורכבים רק מרגשות חיוביים וזרימה אינם אנושיים כלל.
גם אווה אילוז מזכירה את השיפור המתמיד בספרה הנפלא "שלטון האושר". לטענתה, תעשיית האושר מסתמכת על חוסר השלמות האנושי כדי לשווק את הסחורה שלה – מוצרים, עצות יופי, כושר ותזונה, וטכניקות רבות להערכה עצמית ושיפור תמידי. מאחורי כל אלה מסתתר הרעיון שכל מי שהוא לא מספיק מושך, מוצלח, אתלטי, וכד' – לא מאושר מספיק. ומי שמסרב להשתפר נחשב לעוף זר למדי, כמעט פגום. היא כותבת שאנחנו חיים בלחץ תמידי לחיות חיים מושלמים יותר.
ואם מדברים על התקופה, נזכיר שוב את עולם האסתטיקה שממכר אותנו לשיפוצים ושיפורים תמידיים במראה שלנו – החל מיוגה לפנים וכלה בשלל הזרקות, מילויים וניתוחים.
תעשיית השיפור העצמי היא לא רק תוצר לוואי של התרבות. היא מנוע כלכלי עצום שמבוסס על ייצור יזום של חסך. כי כדי למכור לנו קורס, אפליקציה, ריטריט או אבקת חלבון, המערכת חייבת קודם כל לייצר אצלנו פתולוגיה; היא חייבת לשכנע אותנו שאנחנו חולים, לא מוצלחים או לכל הפחות לא מממשים את הפוטנציאל.
אנחנו משתתפים פעילים בפרויקט הזה, זה לא שאנחנו רק קורבנות. גם אני מוצאת את עצמי במרדף להיות יותר טובה, יעילה, מוארת ומוצלחת, ולפעמים זה כל כך מתיש.
לכן, לסיום, אני רוצה לשאול כמה שאלות:
- מתי שיפור עצמי הופך לאלימות כלפי עצמנו?
- מתי אנחנו משרתים אותו ולא הוא אותנו?
- האם מודעות לכל דבר באמת משחררת אותנו?
- האם במסווה של שיפור עצמי הפכנו את עצמנו לאובייקט של מדידה, תחרות והשוואה תמידית?
ואולי השאלה הכי חשובה – בתוך כל פרויקט השיפור הזה, האם נשאר מקום גם להיות פשוט אדם?
