לעולם בעקבות האושר
כל החיים לימדו אותנו ליזום, לקחת אחריות, להיות פרואקטיביים, לרוץ אחרי, להתאמץ, לרדוף ובשום פנים ואופן לא לשקוט על השמרים. אם לא נעשה זאת, הרי שהחיים שלנו יעברו מבלי הישגים. וכל אותו הזמן עלינו לחתור ולדאוג להיות מסופקים ומאושרים. אבל אולי בניגוד למה שסיפרו לנו, לפעמים כדי להתקדם צריך דווקא לעצור?
מיקוד פנימה או החוצה?
מתקיימת בי דילמה תמידית – בין הלבד לביחד, בין המיקוד פנימה והחוצה. ואולי הם דווקא יכולים לחיות יחד בהרמוניה?
חיים פרטיים וחיים ציבוריים
עד כמה חשוב להפריד בין האישיות והמקצועיות, או בין החיים האישיים והציבוריים? בעידן של מדיה חברתית הכל מתערבב ואני בכלל לא בטוחה שזה טוב…
לב זהב
האם מתחת למעטה של פוזות, שכבות של הגנה והתנהגות אגרסיבית, יש לב שרוצה להרבות טוב? אולי יש בתוכנו לב זהב?
מרחב אישי ונפרד
האם הנפרדות מאפשרת לנו להיות שלמים יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו? האם היא זו שמאפשרת לנו לקיים קשרים מלאים?
להתחבר או להתנתק?
יותר מתמיד אנחנו מחוברים – לחדשות, לחברים, לקהילות, לעדכונים, לדעות אחרות. האם זה באמת מחבר אותנו? למה בדיוק? ולמה אנחנו כל כך מפחדים להתנתק קצת?
גמישות מחשבתית בהיעדר התנגדות
כשהתחלתי להסיר התנגדויות, אפשרתי לרוח חדשה להיכנס פנימה לחיי. היא הביאה איתה משב מרענן של פרשנויות.
פער ההכרה
הכרה היא אחד הדברים הכי חשובים לנו בחיים. היא יכולה להיות נפשית, רוחנית או רגשית. ואנחנו מחפשים תמיד גם את ההכרה החומרית. מחשבות על הפער בין הרצוי למצוי.
להתיישב על המזרן
כשאנחנו מפנים זמן מדי יום לתרגול, אנחנו לומדים באמת. בכל יום, עם תרגילים והקדשת הזמן, עם חוזק מנטלי ומשמעת עצמית ועם המון אמונה בתהליך. עם התסכולים, עם השאלות, עם רגעי השיא ורגעי השפל.
הַמְתָּנָה
כל החיים אנחנו בהמתנה לדברים שיקרו. אולי ההמתנה עצמה היא ה – דבר? אולי יש דווקא בה הזדמנות מעניינת ללמידה והתפתחות?