התרגלנו כל החיים לגעת, להגיב, לפעול.
מישהו פגע בנו? אנחנו מדחיקים או פוגעים בחזרה.
משהו עקץ אותנו? אנחנו מיד מתגרדים.
מישהו עקף אותנו? אנחנו כבר נראה לו מה זה.
כואב לנו? ניקח איזה כדור שירגיע, או נכניס נשימה לאותו מקום.
כך או כך, אנחנו מגיבים, נוגעים, מתייחסים.
אבל מה היה קורה לו היינו פשוט מסכימים לראות, להרגיש, לחוש – אבל לא לעשות שום דבר. לא לגעת, לא לגרד, לא לדבר, לא לפעול, לא להגיב?
מה היה קורה לו היינו יכולים פשוט להיות עם הכאב, הפגיעה, הגירוד, התחושה הקשה?
בימים האחרונים קיבלתי מכל מיני מקומות מסרים על קבלה והסכמה. והם הסתנכרנו לי עם עבודה של שנים על השהייה, קבלה, בהירות.
טארה בראך מדברת על קבלה רדיקלית, של כל מה שעולה. אני מנסה לתרגל אותה בכל פעם שאני נזכרת. גם מייקל זינגר מדבר על אותו ה"עד" שבתוכנו שרק שם לב. בקבלה או הסכמה יש כוח עצום. ברגע שעולה תחושה קשה, כאב פיזי או נפשי, קווצ' בבטן או חרדה, אני מנסה פשוט להיות איתם – מבלי לנשום לתוך זה, להזיז, להדחיק, להעביר למישהו אחר או לחשוב על משהו אחר כדי לא להתמודד. ומסתבר שדווקא קבלה מזיזה את התחושות הכי מהר.
מאז השבעה באוקטובר יש לי הרבה הזדמנויות לתרגל. חרדות, פחדים, כעסים, תסכול וייאוש מגיעים אלי כמעט בכל יום. לפעמים אני חוזרת להרגלים הישנים אבל מפעם לפעם אני מזכירה לעצמי פשוט להיות. ומסתבר שכשאני נותנת לתחושות מקום, הן זזות ומשתנות. הכאב הוא רק כאב. הפחד הוא רק פחד, וגם הייאוש הוא פשוט מה שהוא.
ממה בעצם אנחנו מפחדים? מלהודות שנפגענו? שיש לנו רגשות קשים? שאנחנו כועסים, מקנאים, חרדים, מפוחדים, מיואשים? שלרגעים קשה לנו למצוא טעם בחיים, בעבודה, ביחסים? שאנחנו משווים את עצמנו לאחרים? שלא תמיד נעים לנו? שלא בא לנו כרגע לפרגן או לאהוב או להיות אופטימיים? תראו לי אדם אחד שלא חווה את קשת הרגשות הזו מדי פעם (בחיים האמיתיים, לא באינסטגרם).
קבלה והסכמה זה להיות בשלום עם עצמנו. עם מי שאנחנו באמת, לא עם התדמית שאנחנו מתחזקים. להיות עם כל העושר והיופי שיש בחיים האלה, עם הכאב, התסכול והפחד. להסכים ולקבל זה גם לאפשר לעצמנו להגיע לאותם מקומות אפלים בנפש. מי כמונו יודע כמה התקופה הזו יכולה להיות אפלה. אולי זו הזדמנות לקבלה אמיתית? להיות עם מה שיש, כאן ועכשיו?
