אני חושבת לא מעט על האנשים האלה שמאוד מצליחים ברשת (כלומר לא אני) – שיש להם המון עוקבים, שזוכים למאות תגובות, שהמילים שלהן משפיעות, ושנפנוף אחד בידיים או כמה מילים משכנעות והם מצליחים למלא אולמות. מעבר לקנאה האנושית, אני תוהה לפעמים האם הם מודעים לחלק שיש להם בכל התעשייה והתרבות שנוצרה כאן בחסות הרשתות החברתיות ומשפיעה על החברה כל כך.
זו הסיבה שהחלטתי סוף סוף להקדיש פוסט שלם לעיוורון המוסרי. אבל לפני שנצלול לתוך הפוסט, אני רוצה רגע להבהיר משהו – רוב האנשים שאני מדברת עליהם הם לא אנשים רעים. לפעמים הם אפילו אנשים שהיינו מגדירים כטובי לב, שרוצים להיטיב עם אנשים אחרים ולשפר את פני החברה. את אלה שפועלים מתוך מניפולציות וכוונות רעות אני אשאיר לפוסט אחר, וכרגע אני רוצה להתמקד דווקא באנשים שפיצחו את השיטה או יש להם מה לתת ולפעמים אפילו מלאי כוונות טובות, אבל סובלים מעיוורון מוסרי.
על מי אני בעצם מדברת?
אני מדברת על גורואי ההשראה למיניהם (לא החברים של אפשטיין) שבנו להם יופי של נוכחות דיגיטלית בחסות הרשתות החברתיות. אלה יכולים להיות מורים רוחניים שנותנים לנו טיפים על מדיטציות והגשמה, מאמנים פיזיים או מנטליים שמנסים לשפר לנו את המוטיבציה, מומחי לייף סטייל, תזונה או כושר, מדריכי איפור, סטיילינג או תיירות ואפילו מומחים פיננסיים או טכנולוגיים שפועלים ברשת עם הרבה ידע וערך.
אז מה הבעיה בעצם? הם הרי עוזרים לנו.
בגדול, אני תמיד בעד ערך ואם כבר להיות ברשת, כדאי להפסיק לדבר על עצמנו ולהתחיל לעזור לאחרים. על האם זה ערך אפשר להתווכח עד מחר, וזה לא העניין. אני פחות מאמינה במוטיבציה או חמשת הטיפים להצלחה, אבל אני בכל זאת רוצה להאמין שרוב כוונותיהם טובות, ואם הם מצאו או למדו איך להרוויח, להירגע, להתאפר או לטייל בסטייל – הם רוצים להעביר את זה הלאה, וגם להתפרנס או להרוויח מזה. ועד כאן זה בסדר גמור.
רק שיש משהו שהם לא רואים. יש להם כמה נקודות עיוורון – גם ברמה האישית וגם ברמה המערכתית. בואו נתחיל.
מה זה עיוורון מוסרי?
עיוורון מוסרי הוא מצב שבו אדם פועל מתוך תחושת צדק, ערך או שליחות, אבל לא רואה, או לא מסוגל לראות, את ההשלכות הרחבות של פעולותיו בתוך מערכת גדולה ממנו.
עיוורון מוסרי הוא לא היעדר מוסר, אלא סוג של ניתוק בין כוונה מוסרית ואחריות מערכתית. האדם עצמו מרגיש מוסרי, ופעמים רבות הוא אפילו פועל מתוך תחושת שליחות. הוא פשוט לא רואה את התמונה הגדולה, שהוא חלק קטנטן ממנה. למעשה הוא מתחזק אותה.
קפיצה קטנה להיסטוריה של העיוורון המוסרי
עיוורון מוסרי לא נולד עם הרשתות החברתיות כמובן. הוא כנראה עתיק ממש כמו האנושות. אז רגע לפני שנצלול לרבדים העמוקים יותר של העיוורון המוסרי, בואו נעשה קפיצה קטנה להיסטוריה. חנה ארנדט הקדישה ספר שלם לסיקור שלה את משפט אייכמן, והיא קראה לו בכותרת המשנה "הבנאליות של הרוע". לאורך כל הספר מתגלה שוב ושוב העיוורון המוסרי של אייכמן. הוא מציג את עצמו פעם אחר פעם לא רק כפקיד שלא ידע ורק עסק במילוי פקודות, אלא כמי שלפרקים אפילו חשב שהוא עוסק בעשייה טובה ומציל אנשים. ארנדט לא מתארת מפלצת, אלא אדם בנאלי שפשוט התרגל לפעול מבלי לחשוב, כחלק ממערכת גדולה שמעניקה הרבה לגיטימציה מוסרית לפעילותה.
החוקר אלברט בנדורה קרא לתופעה הזו Moral Disengagement. לפי המחקר שלו, מוסר אינו משהו אוטומטי שאנשים מקשרים למעשים שלהם. כלומר, אנשים מפתחים עם הזמן סטנדרטים מוסריים, או כללים אישיים לגבי מה נכון ומה לא, אבל הם לא חייבים להפעיל אותם בכל מצב. המחקר שלו מראה שאנשים יכולים לנתק את המוסר שלהם מהפעולות שלהם, אפילו אם הם יודעים שזה פוגע, מבלי לחוש אשמה – וזה ניתוק מוסרי.
הם מצדיקים לעצמם את הפעולות שלהם ("זה למטרה טובה"), משנים את השפה כדי שזה יישמע פחות מזיק, מעבירים אחריות לאחרים או אפילו מפחיתים בהשלכות המעשים שלהם. הם מפחיתים את רגשות האשמה או החרטה שלהם. זה לא שהאנשים האלו רעים: בנדורה מראה שיש מנגנונים פסיכולוגיים שבאמצעותם אנשים מצליחים לשמור על דימוי עצמי חיובי גם כשהם עושים מעשה פוגעני. הם לא חשים שהם לא מוסריים, הם פשוט משנים את הדרך שבה הם תופסים את הפעולות שלהם, וזה מאפשר להם להמשיך לפעול באותה הדרך.
איזה עיוורון יש לאותם אנשים שפועלים ברשת?
לעיוורון המוסרי ברשת יש כמה רבדים. נתחיל מהקל אל הכבד.
- העיוורון האישי מול העוקבים אחריהם קל יותר להבנה, אז נתחיל איתו. אותם האנשים חושבים שאם הם מצאו דרך להצליח, הם יכולים לשכפל את "השיטה" ולכן אחרים יוכלו להצליח באותו האופן. לו רק זה היה עובד ככה, כבר כולנו היינו נופשים נון סטופ על חוף הים עם קוקטייל ביד. אבל זה שאחד או שניים הצליחו, לא אומר שכולם יכולים – זה הרי תלוי בכל כך הרבה דברים. אחת הבעיות עם העיוורון הזה היא שהעוקבים משוכנעים שאם הם לא הצליחו זה רק מפני שהם לא עקבו אחר השיטה במדויק, לא התמידו או לא השקיעו מספיק כסף ברכישת קורס ההמשך, הליווי הצמוד או ההצטרפות לנבחרת ה VIP של אותו גורו. ואני יודעת כי הייתי שם יותר מדי פעמים.
- העיוורון הבא הוא הוא סוג של פרדוקס. אפשר לקרוא לו פרדוקס ה"חופש". אותם המנטורים/ גורואים/ משפיעני רשת מטיפים לחשיבה עצמאית, לשחרור מהמטריקס, לעצמאות כלכלית. אבל המנגנון שהם מייצרים הוא של צייתנות מוחלטת, כי אך ורק באמצעות השיטה שלהם, אותה מערכת חוקים ברורה ונוקשה, תוכלו להצליח. ה"חופש" האישי או הכלכלי הופך לסוג של מותג, כשבדרך אליו חייבים לשלם מחיר (של אובדן החופש האישי).
- וגם אנחנו, העוקבים, לוקים בסוג של עיוורון מולם. אנחנו מביטים בתמונות שלהם מבלים על חוף הים, עושים מדיטציה בשדה הפרחים או כל דבר אחר שמדגים חיים "נכונים" בביטחון מוחלט, ומתרשמים מהם. אנחנו לא שמים לב לפרקטיקות המוסריות שלהם (כמו השתקת ביקורת, מניפולציות רגשיות או אפילו ניצול כוח) ואם אנחנו עדיין לא מצליחים לחיות את אותם חיים מוצלחים, נותר לנו להאשים אך ורק את עצמנו. הדימוי של הצדיק, המואר או המוצלח מסנוור אותנו ואנחנו לא תמיד מודעים למעשים של אותם גורואים בפועל.
- הגורואים הללו זוכים למעמד על, כמעט כמו אנשי ציבור, אבל ללא כל אחריות מצידם. אם יש מי שיעז לבקר את השיטות שלהם, הוא מיד מתויג כקנאי, תוקף או מתחרה ממורמר כי הוא עדיין לא הצליח להגיע ליעד הנכסף. יש להם סמכות ללא אחריות – הם יכולים להמליץ לאנשים לעשות פעולות קיצוניות. אני זוכרת איך לפני שנים השתתפתי בסדנת סוף שבוע של אחד מהם, שעלתה אלפי שקלים, ובסופה רבים מהמשתתפים התקשרו לבנק לבקש הלוואות של עשרות אלפי שקלים רק כדי להצטרף ל"נבחרת" – כי אחרת אין שום סיכוי להצליח באמת. אבל אם משהו משתבש או לא מצליח, האחריות של הגורו נעלמת ואפשר לשמוע משפטים כמו "אני רק מציב לך מראה" או "כל אחד לוקח אחריות על עצמו". הגורו עיוור לנזק שהוא עצמו מחולל, ואילו העוקבים עיוורים לכך שהם מובלים ע"י מישהו שלא מוכן לשאת בתוצאות של דבריו.
- עיוורון נוסף הוא הדוגמה האישית לנרקיסיזם ועיסוק בעצמי, שמשפיע על החברה כולה. כל מי שפועל ברשת ומצליח נותן דוגמה אישית לאיך להצליח ברשת, לקבל תגובות חיוביות או הרבה לייקים ועוקבים. לרוב, אותם אנשים עובדים קשה מאוד (לי אישית תמיד נראה שלהעלות כל יום פוסט או סטורי כי חייבים לתחזק את המערכת זה סוג של עבדות), חייבים לתחזק תדמית מוצלחת, חושפים את החיים האישיים וממנפים כל דבר שקורה להם לטובת עוד לייק או עוקב. זו הדוגמה האישית שכל מי שרוצה להצליח ברשת מקבל – שעיסוק אובססיבי בעצמנו, צילום מתמיד, חשיפה אישית ומינוף כל דבר אפשרי – הם הדרך הנכונה. פלא שיש פה תרבות שמעודדת נרקיסיזם?
- והעיוורון הקשה מכל הוא העיוורון שהם חלק מהמערכת. הם מרגישים שהם פיצחו את השיטה, עבדו על כולם, מצאו את שביל הזהב. אבל הם חלק ממערכת גדולה שנזקיה רבים: המדיה החברתית. כל סטורי או פוסט, כל עוקב חדש או כל מדריך להורדה – מדביקים אנשים למסך, ויש מי שמרוויח מכך סכומי עתק. אנחנו כבר יודעים שככל שאנחנו מבלים יותר במדיה החברתית אנחנו חרדים יותר, פוגעים בערך העצמי שלנו, מרגישים לא מוצלחים, בודדים, מקצינים בדעותינו, והרשימה עוד ארוכה. אותם גורואים הם בורג קטן שמתחזק מערכת שלמה שיש לה השפעה רחבה על החיים שלנו, ולרוב – לא לטובה.
הם אולי מרגישים שבחסות המדיה החברתית הם מצליחים, אבל הם בסופו של דבר עבדים של האלגוריתם והחשיפה – כי אם הם לא יצייתו לחוקי המדיה החברתית, כל ההצלחה שלהם תתפוגג (על העבדות הזו אפשר לקרוא כאן).
רוב הגורואים לא מרגישים ציניים, לא חווים את עצמם כמניפולטיבים ולא חושבים שהם פוגעים. הם רואים את עצמם כמעוררי השראה, מחזקים אנשים ונותנים ערך. אבל בפועל הם מתיישרים עם לוגיקה אלגוריתמית שמתגמלת זמן מסך, הקצנה, פשטנות ודימוי עצמי, הם לא לוקחים אחריות על הנזקים ארוכי הטווח ומתפקדים כשליחים לא מודעים של כלכלת תשומת הלב, של כלכלת הרגשות. המערכת עצמה מתגמלת אותם על זה שהם משאירים אותנו דבוקים למסך, ולכן עוזרת להם להיות עיוורים לתוצאות.
נראה לי שזה זמן נכון להזכיר את המחקר הפנימי שמטא ביצעה בשנת 2019, וידוע בתוך החברה בתור "פרויקט מרקורי": הפרויקט נועד לבדוק כיצד החשיפה לרשתות חברתיות (ובעיקר אינסטגרם) משפיעה על דימוי עצמי, מצב נפשי ותחושת ערך עצמי של מתבגרים. התוצאות היו מדאיגות מאוד. נערות מתבגרות דיווחו שאינסטגרם גורמת להן להרגיש גרוע יותר לגבי הגוף שלהן, ונמצא קשר ברור בין שימוש כבד ברשתות לבין עליה בתחושות כמו דיכאון וחרדה, בעיקר כתוצאה מהשוואה חברתית. במקום לפרסם את הנתונים, החליטה מטא להסתיר אותם. האלגוריתמים לא השתנו מאז.
לסיכום, אני לא חושבת שמדובר בחבורה של אנשים רעים שיושבים בחדר חשוך וצוחקים עלינו. זה הרבה יותר בנאלי מזה. מדובר במערכת עסקית שמטרתה יעילות: חברת הטכנולוגיה רוצה יעילות של זמן מסך; הגורו רוצה יעילות של מכירת קורסים. הטרגדיה היא שהרגשות האנושיים כמו חרדה, בדידות, פחד הם הכלי הכי יעיל להשיג את המטרות האלו. זה לא רוע, זה עיוורון. הם רואים את המספרים, הם לא רואים את האנשים שמאחוריהם ואת ההשפעות ארוכות הטווח. ודווקא בגלל שזה לא רוע, הרבה יותר קשה להילחם בזה.
ובואו לא נחשוב שאנחנו רק קורבנות תמימים. הגורואים הללו הם לא תמיד הבעיה, אלא רק הסימפטום. העיוורון קיים אצלנו, העוקבים, עוד לפני הלייק הראשון. אנחנו מחפשים מישהו שייתן לנו את הרשות להיות עיוורים, לסמוך על שיטה סודית או למצוא קיצורי דרך. אנחנו נאחזים בכל דבר שיתן לנו משמעות או יבטיח לנו גאולה והגורואים פשוט נכנסים מעולה למשבצת הזו. אם כך, אנחנו, העוקבים, למעשה שותפים פעילים ביצירת העיוורון המוסרי. בכל פעם שאנחנו עוקבים אחר מישהו כזה, נותנים לו לייק או צורכים את התכנים שלו, אנחנו למעשה מתחזקים את המערכת כולה, על נזקיה והשפעותיה.
אז אולי רגע לפני הכניסה הבאה לרשת, נשאל את עצמנו כמה מהתוכן שאנחנו צורכים, משתפים או מגיבים אליו – מזין את המנגנון הזה, כמעט מבלי ששמנו לב?
