ב 26 במרץ, 1913 בעיר קולומבוס, אוהיו, נצפה אדם שהחל לרוץ (ממש מהר) ברחובות העיר. מאוחר יותר התברר שהוא רץ פשוט כי הוא איחר לפגישה. מתוך סקרנות, ילד ראה אותו והחל לרוץ מאחוריו. ואז עוד אנשים הצטרפו. כבדיחה, אחד מהם צעק "הסכר נפרץ". מאותו הרגע אפשר לתאר את האירוע ככאוס מוחלט שבו מאות תושבים עוזבים את בתיהם ועבודתם ומצטרפים לריצה, בפחד על חייהם. ביום למחרת, ולאחר שגילו שהסכר לא נפרץ, בעוד התושבים חוזרים לבתיהם עם הזנב שאין להם מקופל בין הרגליים, היתה סוג של הסכמה בשתיקה שעל האירוע הזה פשוט לא מדברים. אפשר לקרוא על הסיפור, כאן.
* * *
ההמון תמיד ריתק אותי. מאז הקורונה תופעות של היווצרות ההמון, עיצוב תודעת ההמונים וגם אנשים שלא מרגישים נוח בהמון סיקרנו אותי עוד יותר, אולי כי חוויתי איך זה להיות השעיר לעזאזל של ההמון. אז גם נחשפתי לספרו הנפלא של מתיאס דסמט (קצת עליו בהמשך) ואז גם לאליאס קנטי (מיד נכיר אותו). כשהחלו ההפגנות ההמוניות, היה לי מעניין לראות איך בין המפגינים נוצרת תודעה משותפת. לאחרונה הקדשנו כמה שיעורים באחד הקורסים שלי בדוקטורט להמון, ודרך שיעור שהעברתי נחשפתי לעוד חומרים מעניינים. וכמו שאתם כבר יודעים, אני מיד רצה לספר לחברה. אז, שנתחיל?
מהו המון?
אליאס קנטי כתב ספר מרתק בשם "ההמון והכוח", ובו הוא מונה את סוגי ההמונים (מסתבר שיש הרבה!). אפשר למצוא אצלו את ההמון האיטי, ההמון הנרדף, המון המהפך ועוד. קנטי מתאר את ההמון כמסגרת שבה האדם חווה התמזגות מוחלטת עם האחרים, מה שמעניק לו ביטחון ומשמעות קולקטיבית. אדם שנמצא בהמון מרגיש שהוא חורג ממגבלותיו האישיות, ויש בו תחושת הקלה ושחרור.
ניתן, לפי קנטי, להגדיר את ההמון לפי תכונותיו, שהן:
- ההמון חפץ תמיד לגדול – לטענתו של קנטי, להמון יש ממש דחף להתרבות, והוא לעולם לא ירגיש שובע.
- בין שורות ההמון שורר שוויון – החוויה של ההמון מאפשרת לכל אחד להרגיש שווה לאחר, כי היא משחררת את הפרט מהמעמד, האחריות והפחדים שלו.
- ההמון אוהב צפיפות – קנטי מתאר איך גם אנשים שביומיום לא מעוניינים ביותר מדי מגע עם אנשים (ובעיקר עם זרים), מרגישים בנוח עם צפיפות כשהם בתוך ההמון. הדחיסות הזו מאפשרת לאנשים להרגיש קרובים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם רגשית.
- ההמון זקוק לכיוון והכוונה – מטרה משותפת לכולם. ההמון מתקיים כל עוד יש לו מטרה שטרם הושגה.
קנטי מקשר בין המון וכוח. יש כוח של שליטה על המון או גיוס המון למען מטרה. אבל ההמון גם נותן ליחידים כוח, ומאפשר להם לזמן מה להפסיק לחוש בדידות. ויש כמובן את הכוח המוחשי של ההמון, כשהוא שובר גבולות, פורץ למקומות או משפיע על החברה ועל הפוליטיקה.
רגע של עברית
כשהתחלתי לקרוא על ההמון, גיליתי שגם השפה מתייחסת להמונים בצורה שונה. יש המון, יש קהל ויש אפילו אספסוף (באנגלית זה כמובן נשמע טוב יותר – Mob). שימו לב מתי אתם משתמשים במילה "המון" (הפגנות למשל), ומתי במילה קהל (קונצרט למשל)? והאם ההמון של משחקי כדורגל הוא אותו המון של הופעות, הפגנות, ריצה משותפת?
"ההמון כרוח רפאים" - גוסטב לה בון
כדי ללמוד עוד קצת על ההמון, חזרתי למקורות, אל הכתבים של גוסטב לה בון, איש אשכולות צרפתי בן המאה ה 19 שחקר את הפסיכולוגיה של ההמון. מבחינה פסיכולוגית, ההמון הוא לא רק התאספות או התקבצות של אנשים. לה בון מתאר את ההמון כישות שלמה, מיוחדת, יצרית ואימפולסיבית שבה האדם שנכנס אליה מאבד את ייחודיותו וזהותו. כלומר, בהמון אין בעצם אינדיבידואליות אלא רגש קולקטיבי חזק. מבחינתו אנשים שרק נאספים במקום ציבורי כלשהו הם לא המון פסיכולוגי.
לדעתו של לה בון, ההמון הוא כמו חלום, כמו רוח רפאים – ישות חסרת הגיון או חשיבה רציונלית, ולכן גם השליטה בהמון נעשית באמצעות רגש, הפחדה ותמונות חזקות. ההמון הזה מכווין את הרגשות והמחשבות בכיוון אחד מוגדר. לטענתו, לא משנה מה המאפיינים של היחידים שמרכיבים את ההמון (עיסוקם, אורח חייהם, אופיים או השכלתם), ברגע שהם הופכים להמון הם מרגישים וחושבים באופן שונה לחלוטין מהדרך שבה היה חושב, מרגיש ופועל כל אחד מהם לבדו. הוא אפילו מזכיר שבהמון לא הפיקחות מצטברת אלא הטיפשות, כי ההמון הוא, בגדול, צירוף התכונות הבינוניות של האנשים בו, וכשאדם מצטרף להמון, לדברי לה בון, הוא "יורד כמה מדרגות בסולם הציוויליזציה".
לה בון טוען שהאדם בהמון שרוי במעין היפנוזה. הוא קורה לתופעה הזו "השאה", והיא עלולה לגרום לאנשים לבצע מעשים בלהט. ולא רק היפנוזה, הוא מזכיר גם "הידבקות": כל רגש וכל מעשה מידבקים עד כדי כך שהיחיד מקריב בקלות את האינטרס האישי שלו למען האינטרס הקולקטיבי.
הניסוי של רינגלמן והסרת האחריות האישית
לה בון מתאר שהיחיד בהמון הוא חסר אחריות. הוא רוכש תחושת עוצמה בלתי מנוצחת שמאפשרת לו להיכנע לאינסטינקטים שבאופן טבעי היה מרסן (אם זה מזכיר לכם את פרויד, אתם לא לבד. חכו לפסקה הבאה). זה הזכיר לי את "אפקט רינגלמן", על שם מקסימיליאן רינגלמן, שמצא שיש קשר הפוך בין גודל הקבוצה והמאמץ שכל אחד מחבריה משקיע לטובת הקבוצה כולה. הניסוי המקורי שלו כלל משיכת חבל, ובו הסתבר שאדם משקיע יותר מאמץ במשיכת חבל כשהוא מושך לבדו, לעומת משיכה קבוצתית. ככל שהקבוצה גדלה, כך אנשים יסתמכו על חבריהם וישקיעו פחות ופחות מאמץ. אפשר לקרוא קצת על הניסוי והמשמעויות שלו, כאן.
ואם דיברנו על פרויד, גם הוא התייחס להמונים בספרו "הפסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (טרם קראתי במלואו) ובו הוא מתייחס, בין השאר, לתיאוריה של לה בון, ומוסיף לה את נקודת המבט הפסיכואנליטית. גם פרויד מתייחס להסרת האחריות האישית ולחוסר הרציונליות של היחיד בהמון. פרויד רואה את ההמון כתופעה שמונעת על ידי ליבידו, כוח מיני ונפשי שמוביל לחיבור רגשי בין החברים. הקשרים בתוך ההמון מבוססים על יחסי אהבה או חיבה לא מודעת, לאו דווקא במובן המיני. ובאופן לא מפתיע, פרויד טוען שהשתייכות להמון מפחיתה את השליטה של האני המודע על דחפים לא-מודעים.
אבל גם על הגישה הזו יש ביקורת. מוזמנים לקרוא על הצד היפה של ההמון, כולל מבט מעניין על טרור ורשתות חברתיות, במאמר הזה.
הביקורת על לה בון וההמון המודרני
אם לה בון הדגיש את מחיקת האינדיבידואליות של האדם בהמון, חוקרי המון בימינו טוענים שזה לא מדויק. הם גם יוצאים כנגד הטענה של לה בון שההמון תמיד נחות מהאדם הבודד מבחינה אינטלקטואלית, ומבקשים להחזיר להמון את כבודו האבוד.
אחד מהם הוא סטיבן רייכר, חוקר המון מודרני. במבטא סקוטי מצוחצח הוא מתאר עד כמה הוא אוהב להסתכל על המונים ואפילו להטמע בהם. הוא נותן דוגמה פשוטה אך מעניינת להיווצרות המון: אנשים נוסעים ברכבת, וכל אחד מהם עסוק בעצמו. הם בשום אופן לא יכולים להיחשב להמון. אבל אז הרכבת נעצרת, ומערכת הכריזה מודיעה על עיכוב. ואז מתחיל לקרות משהו מעניין – אנשים מתחילים לדבר זה עם זה, לקטר על חברת הרכבות, לחלוק חוויות. הם אפילו יכולים להגיע למצב שבו הם חולקים סנדוויצ'ים זה עם זה (מבחינתו מדובר בסנסציה, כי אלו בריטים). בעצם אז הם הופכים להמון. מוזמנים להקשיב לו בפודקאסט המרתק הזה.
חוקר נוסף הוא ג'ון דרורי, שמדבר על התפתחויות חדשות בפסיכולוגיה של ההמון וההתנהגות הקולקטיבית, ומבקש להפסיק לדבר על המון כמשהו שהוא בהכרח אלים ולא רציונלי. הוא מראה איך המון יכול להיות רציונלי, סולידרי ותומך – למשל במצבי חירום ואסון. הוא מראה את הצד היפה של התנהגות קולקטיבית, כשהיא מתגייסת ומביעה אחריות חברתית.
ואי אפשר לדבר על ההמון בלי הגיבור התורן (לפחות שלי) - מתיאס דסמט
אם לה בון מזכיר היפנוזה, אז הממשיך הישיר שלו בימינו הוא מתיאס דסמט, פרופ' לפסיכולוגיה מאוניברסיטת גנט, שגיליתי במהלך הקורונה והתאהבתי בו מיד! הספר של דסמט, שכבר הזכרתי בכמה פוסטים (והוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בשנים האחרונות), מתאר איך מצב של חרדה מתמדת, כמו זו שחווינו בקורונה, משמש קרקע פוריה להיווצרות המונים שנשלטים ע"י נרטיב מרכזי. דסמט מדבר על עיצוב ההמון (Mass Formation) גם דרך עליונות המדע, או Scientism (תוכלו לקרוא קצת על התופעה כאן).
דסמט כותב כי ישנם מספר תנאים לעיצוב ההמון:
- בדידות ואובדן קשרים חברתיים (כשאנשים חווים ניכור חברתי, הם נוטים לחפש שייכות בהמון).
- חוסר משמעות בחיים, או ריקנות, שגורמת לאנשים לחפש מטרה משותפת.
- חרדה שלאו דווקא נובעת מאירוע ספציפי, אלא קיימת כל הזמן ברקע החיים, סוג של חוסר שקט שוטף.
- חוסר אמון ושחיקה במוסדות מסורתיים כמו ממשלות, דת, משפחה. לא רק שלכל אלו אנחנו כבר פחות שייכים, אלא ההיפרדות מהם גם מחלישה את היציבות של החברה.
לפי דסמט, עיצוב ההמון הזה מוביל לסוג חדש של טוטליטאריות – שליטה שהיא לאו דווקא פיזית, אלא דרך נרטיב אידיאולוגי. הנרטיב הזה כולל, איך לא, מציאת שעיר לעזאזל. בקורונה אלו היו כמובן מי שהתנגד למדיניות או לנרטיב המוסדי, ובחרו לא ללכת עם מסכה, לא להתחסן או לא להקפיד על ריחוק חברתי, סגרים ובידודים.
דסמט מציע לשבור את ההיפנוזה הזו באמצעות שיח פתוח, קשרים אנושיים אמיתיים ומציאת משמעות אישית. אני תמיד בעד. לפני שבוע היתה לי הזכות להקשיב לו מקרוב, בהרצאה בארץ, והערכתי אליו רק גברה.
ההמון הדיגיטלי
ההמון הדיגיטלי, בניגוד להמון הקלאסי, פועל במרחבים מבוזרים, ששייכים לחברות פרטיות ומונע גם על ידי אלגוריתמים. זה הופך את הנושא להרבה יותר מעניין וגם הרבה יותר מורכב, כי ההשפעות על ההמון הן רבות. ברשתות החברתיות, ההמון נוצר דרך אינטראקציות עם תכנים (שיתופים, תגובות וכד'). יובל דרור טוען בספרו שהרגש הכי ויראלי ברשתות החברתיות הוא זעם, ואין פלא שסביבו נוצר לא פעם המון. אלו הפוסטים שזוכים להמון שיתופים, וסביבם נוצר המון משולהב וזועם. אבל ההמונים ברשת יכולים גם לעשות טוב, ויש בשנים האחרונות דוגמאות נפלאות לכוחן של מחאות שהחלו את דרכן ברשת.
האם ההמון הדיגיטלי הוא המון ממש כפי שקנטי תיאר אותו? אני לא בטוחה. זה הזכיר לי את ה"קהילות המדומיינות" של אנדרסון, שמתאר איך אנשים שלא מכירים זה את זה מתקבצים סביב רעיון כמו מדינת לאום או אפילו חדשות בעיתונים, ומרגישים שייכים אליו.
דאגלס מאריי, אחד מתומכיה הנלהבים של מדינת ישראל מאז השבעה באוקטובר, כתב ספר מטלטל ולא פשוט על "שגעון ההמון" ובו הוא מתאר איך החברה המודרנית מתנהגת כמו המון מהופנט בנושאים כמו גזע, נטיות מיניות או מין ביולוגי. הספר שלו הוא מאוד לא פוליטיקלי-קורקט והוא מפרק כל מיני מיתוסים מודרניים, ובעיקר תוהה איך ייתכן שכל העולם המערבי נכנע לשגעון שמציג אפילו ביולוגיה פשוטה (כמו המין שאליו נולדת) כמשהו נזיל או לא קבוע. ההמון, לפי מאריי, קצת הלך לאיבוד.
בהלת נייר הטואלט בתחילת מגפת הקורונה כדוגמה להתנהגות ההמון
זוכרים את זה? בתחילת מגפת הקורונה, עם ההכרזה על סגרים במדינות שונות, החלו לרוץ ברשתות החברתיות תמונות של מדפים ריקים בסופרמרקטים. השמועה שאזל נייר הטואלט גרמה לאנשים למהר ולקנות כמויות גדולות. הפחד מהחוסר הוביל אנשים להצטרף לגל הקניות מתוך חשש ש"כולם יקנו, ולי לא יישאר" (בשיווק מבססים לא מעט קמפיינים על הפחד הזה). בפועל, לא היה מחסור אמיתי בנייר טואלט בתחילה, אלא גל הקניות עצמו יצר את המחסור. התוצאה היתה מדפים ריקים. האירוע הזה הפך לסוג של בדיחה שממחישה היטב בהלה של המון.
וגם אי אפשר בלי כמה מילים על הקורונה, החיסונים והצייתנות
(כלומר, מבחינתי אי אפשר 😊)
באופן כללי, חיסונים הם דוגמה מובהקת לדינמיקה של המון צייתן שפועל מתוך אמון במדע ומומחים, שרובו לא מפנה זמן וראש לשאלות ביקורתיות על אופן השימוש במדע ובכוח פוליטי סביב חיסונים. החיסונים מהווים מצד אחד סוג של טאבו רפואי שאסור לגעת בו, ומצד שני כולל שאלות רבות שקשורות לבריאות הציבור, חופש אישי, אתיקה ותעמולה. אפשר לקרוא כאן על מחלוקות בנוגע לחיסונים.
במהלך הקורונה, ממשלות רבות ברחבי העולם עודדו ואף חייבו את התושבים להתחסן, תוך שימוש בקמפיינים שיווקיים (למשל באמצעות משפיענים), הפחדה וכמובן מגבלות כמו ה"תו הירוק" שאיפשר רק למי שהתחסן להשתתף באירועים, להיכנס למקומות עבודה או בילוי ולנסוע. רוב האנשים צייתו מתוך אמון בממשלות ובחיסונים, וכמובן במדע.
אבל ממש כפי שמתיאס דסמט מתאר בספרו, היתה גם קבוצה של אנשים שהתנגדו, מתוך דעות או תפיסות שונות מאלו שהוכתבו ע"י הנרטיב הממסדי. האנשים בקבוצה זו העלו שאלות על תופעות לוואי, בטיחות, יעילות, לחץ חברתי וצנזורה של קולות ביקורתיים והטלת ספק. הם שמו לב לקשר המוזר (שלא החל בקורונה, אבל בהחלט הפך בולט יותר) בין ממשלות ויצרני חיסונים, והאשימו את מי שאמור להיות שומר סף בנוגע לבריאות האזרחים (כמו ה FDA או משרד הבריאות) בהפיכתו לסוכנות שיווקית של החיסונים, או סוג של מתווך בין יצרני החיסונים והציבור.
אסיים בציטוט מתוך הספר היפיפה "דמיאן" של הרמן הסה:
"השותפות מוצאת כיום ביטויה ביצירת עדרים. בני אדם מוצאים מפלט איש אצל רעהו מפני שהם מתייראים אלה מאלה – האדונים לעצמם, הפועלים לעצמם, המלומדים לעצמם! ומדוע הם פוחדים? האדם פוחד רק כשאינו שלם עם עצמו. הם פוחדים כי מעולם לא התוודעו לעצמם"
התופעה של ההמון, התנהגותו והיווצרותו מרתקת אותי כבר הרבה שנים. זה קרה לי כבר כשהבנתי שאני הולכת להופעות כדי לחוות את האמנות (שירה, מחול או תיאטרון), ואילו אנשים רבים מגיעים כדי לחוות את ה"ביחד". זו חוויה שונה לגמרי. כשכולם שרים ביחד, אני מיד רוצה לשים אטמי אזניים, ואילו אחרים נהנים מהאנרגיה הקולקטיבית. אולי זה הטבע המופנם שלי, ואולי, כמו שמתיאס דסמט טוען, וכמובן לה בון וקנטי לפניו, אני מצליחה לראות בהמון את הכוח וגם את הצייתנות שמפחידים ומרחיקים אותי. ועוד לא התחלנו לדבר על ההפגנות פה בארץ, שמחייבות אותי באטמי אזניים חזקים, וגם לא על ההיפנוזה שגרמה לאלפי מחבלים בשבעה באוקטובר להגיע לרמות של רוע שאין לי די מילים וכוחות נפש לתאר.
ואתם? איך אתם מרגישים בהמון? האם אתם מרגישים בו את הכוח והשייכות? או את הצייתנות והחשיבה הקולקטיבית? אשמח לשמוע.
