בפוסט האחרון כתבתי, ואולי יותר דנתי ביני וביני על הסבל הכרוך ברגישות, והאם, למרות אותו הסבל, הייתי מוכנה לוותר על הרגישות הזו?
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לוותר אפילו על רגע אחד של רגש. הוא זה שהביא אותי להיות מי שאני היום, וכל הדברים הטובים שקרו לי בחיים היו תולדה של רגשות מאוד מאוד ברורים.
נרגעתי ליום, יומיים, ואז צצו להן שאלות חדשות. אני כבר לא נלחמת ברגש או ברגישות היתר, אם תרצו לקרוא לה כך, אלא מנסה להגיע למצב בו אני מקבלת את הרגש כמו שהוא. רבים וטובים כבר עמלו וחקרו, ומדטו וכתבו על כך, ואני? קטונתי.
אז הבנתי שהלב שלי פתוח, והרגשות נכנסים ויוצאים ממנו כאילו מדובר בתחבורה הציבורית הכי לוהטת בתל אביב. זו שלא שמעה על זה שלא פותחים עסקים בשבת. אני מנסה לאפשר להם את המעברים האלו, ואז נשאלת השאלה הגורלית הבאה – האם ניתן להגמיש את הלב קצת, ואיתו את הרגשות, כדי שבמצבים מסוימים הוא לא יהיה פתוח? או פתוח חלקית?
למה אני מתכוונת? (למדתי ואני מלמדת שכתיבה און ליין צריכה להיות פשוטה ונגישה והנה אני מוצאת את עצמי מתנסה במטאפורות על אוטובוסים בשבת)
אני מתכוונת לאפשרות בחירה. נניח שהיום אני מגיעה להרצות בפני בעלי עסקים על בלוג עסקי. האם בסיטואציה כזו הלב שלי חייב להיות פתוח לרווחה ופנוי לכל נוסע? האם יש מקרים בהם עלי להתנהל קצת אחרת כדי לא להיפגע מכל אנרגיה שלילית בחדר, לא לתת לבטן להתכווץ מהערה ביקורתית, או לחילופין, לא להתאהב בכל מי שיושבת מולי ויש לה חיוך כובש?
האם אני יכולה לבחור מתי הלב שלי יכול להיות פתוח לגמרי ומתי הוא יכול להתגמש קצת ואולי לסגור איזו פרצה כדי להיות מוגן יותר? האם יש לו את האפשרות הזו בכלל? ואם כן – איך עושים זאת?
ניסיתי כל מיני שיטות ותרגילים כמו בועת ההגנה, מדיטציות למיניהן ושהייה ברקיע השביעי. זה היה מעניין, אבל הלב שלי נותר פתוח והסופות ממשיכות להשתולל בו.
אני יודעת שיש אנשים שהצליחו לסגור את הלב. בדרך כלל זה קורה כתוצאה מפגיעה. גם לי זה קרה כמה פעמים, אבל זה היה מאוד נקודתי ועם נמען מאוד ספציפי. ולא, אני לא רוצה להיפגע עוד ועוד על מנת שהלב שלי ילמד להיסגר. זה לא הרעיון.
עברתי לרגע לעולם האהוב עלי – זה שבו אני מתמסרת לכל דבר שקורה. העולם ההפוך.
בעיסוק במוזיקה השאלות האלו לא קיימות. איך אפשר לסגור את הלב מול מוזיקה? אני לא חושבת שאי פעם אצליח ואני כמעט בטוחה שאני גם לא רוצה. שם הכל פרוץ, שם אני מתפללת שהיא תעשה בי שמות, שתיקח אותי למחוזות רגש שאולי מעולם לא ביקרתי. רק שתיקח. ההתמסרות שלי אליה בכלל לא מוטלת בספק, ויכולות להעיד על כך מאות השעות שביליתי במחיצת האלבומים של פרינס.
האם המעברים בין שני העולמות שלי, העולם של המוזיקה והרגש והלב, והעולם העסקי, יכולים ללמד אותי לעשות גם מעברים של הלב?
מה אתם אומרים? האם אפשר ללמוד לבחור לסגור את הלב במצבים מסוימים ולהשאירו פתוח באחרים? האם זה קרה לכם? אשמח מאוד לקרוא תובנות שלכם.
