מאז ומתמיד היו לי המון שאלות.
לפעמים גם קיבלתי או מצאתי תשובות.
מאז השבעה באוקטובר גם לי יש המון שאלות על מה שהוביל, מה שקרה, מה שהוחלט, מי אשם, איך קרה, ולמה. יש לי המון למה.
ואני ממש רוצה למצוא תשובות. זה כנראה הטבע האנושי. מיד רוצים להניח את דעתנו הלא שקטה ממילא באמצעות תשובות, תחושה של ודאות, אשליית שליטה.
אני תוהה האם הפעם אני יכולה להניח לתשובות? או לחיפוש אחר תשובות? האם הפעם אני יכולה להישאר זמן רב יותר עם השאלות?
אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתָי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?
(מתוך "על השחיטה" של ביאליק)
כבר כמה שנים שאנחנו נאלצים לתרגל שהייה בחוסר ודאות. עוד לא התאוששתי מהקורונה ומהשאלות שהיא הביאה לפתחי (לא על כולן יש לי תשובות עד היום) והנה הגיע האסון הנורא הזה, ושוב אנחנו מאבדים את תחושת השליטה בחיינו, המטעה בלאו הכי.
הפעם, כשעלו לי המון שאלות ואפילו מצאתי פה ושם תשובות אפשריות שהפחידו אותי כהוגן, החלטתי לעצור. התיישבתי ליוגה ונשמתי פנימה והחוצה את כל חוסר הוודאות. ואז הבנתי שכל זמן הוא זמן טוב לשאלות. אבל לא כל זמן הוא זמן טוב לתשובות.
הזמן (שלי) לתשובות עדיין לא הגיע.
אני מחכה לו בסבלנות. שוהה עם הכאב, הקושי, הסבל, חוסר הודאות וכל הפחדים כולם. כרגע הנחתי את השאלות על מדף עליון. שיחכו קצת. יש גבול לכמה שאנחנו מסוגלים להכיל.
יהיה זמן לכל. כך לפחות אני רוצה להאמין.
