זו לא רק הקורונה, הנה נושא שכבר שנים רבות אני חושבת עליו – הייחודיות שלנו, ואיך היא מיטשטשת באמצעות השוואות.
מצד אחד נדמה שהעולם מאז ומתמיד ניסה לטשטש את הייחודיות של כל אחד ואחת מאיתנו. קל יותר להתנהל כחברה כשאנחנו חושבים אותו הדבר, פועלים אותו הדבר. קחו למשל את המדע התומך בכך: המחקרים מסיקים ממדגמים לכלל האוכלוסייה. אנו נוהגים להשוות את עצמנו לכלל כדי להבין אם אנחנו בסדר או לא. אפילו בבדיקות הדם אנחנו נרגעים אם ביחס לשאר האוכלוסייה אנחנו נמצאים בתלם (זה תמיד הצחיק אותי. ואם האוכלוסייה לא בדיוק בריאה, זה שאני בממוצע זה טוב?).
אם פעם היה נהוג לסקול את מי שהעז לחשוב ולומר אחרת, היום לפעמים רק מעלים אותו על מוקד הפייסבוק. לצערי, זה לא תמיד טוב יותר.
מנגד, אנחנו יודעים ומבינים שכל ההצלחות הגדולות – בין אם במדע, באמנות וכמובן טכנולוגית, התרחשו בזכות אותם יחידים שהעזו לחשוב אחרת, לפרוץ מוסכמות, להגיד משהו שונה. לפעמים הם שילמו על כך בחייהם.
קחו למשל את הקורונה. הרי אף אחד מאיתנו, פשוטי העם, לא באמת יודע מה בדיוק מצפה לנו, מהי אותה מחלה משונה או נגיף ארור, והאם השיטה בה נוקטות מדינות העולם היא הנכונה או לא. יש דעות אחרות, אבל אני לא מקנאה במי שמעז לומר או לכתוב אותן. אנחנו עם אחד, ויחד נתבודד. ואם אנחנו חושבים שזה לא הפתרון הנכון? מוטב לשתוק ולהנהן. זה בהחלט עוד אחד מאותם הזמנים שאת החשיבה השונה כדאי להשאיר במגירה.
ואם לא ניקח דבר כל כך גדול כמו טקטיקת ההתמודדות עם המגיפה, מספיק להביט במה שקורה ברשתות החברתיות לאור המשבר. כשאני מתבוננת במה שקורה עם העצמאיים ברשתות, למשל, אני רואה המון יצירתיות (ואני מאוד בעד יצירתיות, שלא תבינו לא נכון), נוכח המצב: בואו נמציא את עצמנו מחדש, נמכור במלוא המרץ, נעבור לאון ליין, נחגוג את העסק שלנו. אני שמחה עבור מי שבאמת מרגיש כך. אבל כמה כאלה באמת יש? כולנו יודעים שבפועל המציאות היא עגומה. העמדת הפנים הזו לא רק מדאיגה, היא גם לא אותנטית.
גם אני נפלתי למלכודת ההשוואות הזו. בימים הראשונים, מה שעכשיו אני מזהה בעיקר כפניקה – בעלי עסקים שמשווקים לכל עבר את כל מוצרי האון ליין שיש או שאין להם, גרם לי להביט פנימה ולהרגיש לא בסדר שעדיין לא העברתי את כל המוצרים שלי לאון ליין, שאני מעדיפה לראות את פניהם של המשתתפים בהרצאות שלי, שכל הקורסים שלי עדיין לא מופיעים במהדורה דיגיטלית.
אבל לאחר כמה ימים, נרגעתי קצת. נשמתי וחשבתי – מה עם משהו שונה במקצת? מה עם לקחת את הזמן הזה כדי דווקא להתכנס פנימה? אולי הבידוד והניתוק הזה שכפו עלינו הוא הזדמנות להניח קצת לדברים? להוריד את הרגל מדוושת הגז, עליה התרגלנו ללחוץ במלוא העוצמה? לחשוב, לתת לעצמנו להיות קצת בחוסר הודאות?
אחד הדברים שמאוד מדאיגים אותי בנושא הייחודיות הוא ההשוואות לאחרים. תמיד היינו יצורים כאלה – שפטנו את עצמנו מול התנהגותם של אחרים, ראינו האם אנחנו מוצלחים או לא אל מול ההצלחות של אחרים. אבל הרי הנסיון שלנו בחיים הוא שונה, הדפוסים שלנו נבנו משך שנים על גבי שנים, ולכן התגובות שלנו שונות זה מזה. לעולם לא נוכל להתנהג בדיוק כמו מישהו אחר, כי במוח ובלב שלנו נמצאות כל כך הרבה חוויות שהביאו אותנו להיות בדיוק מי שאנחנו היום, ולא מישהו אחר.
ברשתות החברתיות זה מסוכן פי כמה. גם בשל העובדה שמה שרואים שם הוא לא החיים האמיתיים, וגם משום שלעולם לא נדע מה עומד מאחורי אותה תמונה, או אותו הפוסט. אנחנו רואים במות, שאנשים בחרו לשים את עצמם עליהן. אבל אנחנו לא רואים את מאחורי הקלעים, את החזרות המתישות, את זה שלא תמיד יש קהל מול אותה במה.
ואותה במה נותנת לנו להרגיש כל כך רע. כאילו אנחנו היחידים שלא מנצלים את הקורונה כדי להעלות את כל הקורסים לאון ליין, לעבור לייעוץ בזום או למנף את העסק. וזה כבר הופך מסוכן, לא רק לנפש העדינה, אפילו למערכת החיסון שלנו.
לא כל אחד יכול, ובטח לא צריך להיות כזה. אולי הזמן שניתן לעצמנו בתקופה זו דווקא יאפשר לנו את השקט להתפתח ולהבין דבר מה חשוב, שייתכן ורק בעוד שנים יעזור לנו?
זה נהדר להיות בעשייה. אני מרגישה נהדר כשאני עוסקת בדברים שאני אוהבת, אבל לפעמים העשייה יכולה להיות בריחה מהשקט, הפחד וחוסר הודאות. והנה זה מחזיר אותי לייחודיות. אם אנחנו נעשה רק כי כולם עושים, נחשוב כך וכך כי כולם אומרים שזה נכון, או נעלה פוסט מחויך בעוד כל מה שאנחנו רוצים זה להסתתר תחת הפוך – איך נצליח להיות מי שאנחנו אמורים להיות?
דמיינו לעצמכם שכל האנשים היו מתלבשים אותו הדבר.
דמיינו לעצמכם שכל הציורים היו נראים אותו הדבר.
דמיינו לעצמכם שכל יצירה היתה נשמעת אותו הדבר.
אנחנו, כמו מוזיקה, כמו אופנה, כמו כל יצירה שהיא, בכל זאת ייחודיים. אילו חשבתם שהרשתות החברתיות מאפשרות לכל אחד להוציא החוצה את הייחודיות שלו, תחשבו שוב. אנחנו מאז ומתמיד מרגישים בנוח עם דברים מוכרים – זו הסיבה שמקצבים מוכרים גורמים לנו לחבב שירים, דעות דומות לשלנו מוערכות יותר ואנשים שמתנהגים בצורה דומה נעשים חברים שלנו. "בועת הסינון" ברשתות החברתיות עושה לנו חיים קלים – היא עוזרת לנו לנפות כל מי שיש לו דעה אחרת, התנהגות שונה.
אבל מה יקרה אם נתחיל להיות קשובים לייחודיות שלנו? להקשיב ללב שלנו, לקצב שלנו, לאמת הפנימית? יכול להיות שאנשים לא יסכימו עם מה שאנחנו עושים או אומרים. ייתכן שהפוסטים שלנו במדיה החברתית לא יזכו לתגובות הרגילות של מהממת, אלופה או תותחית. יש אפילו סיכוי שנהיה קצת יותר לבד. אבל לבד עם האמת שלנו, עם התדר המדויק שלנו, עם הקצב הנכון לנו ולא זה שמוכתב על ידי החברים בפייסבוק, התקשורת, הסביבה.
ואסיים באנקדוטה קטנטנה על המלחין פרוקופייב. מספרים שכשאנשים שמעו לראשונה את המוזיקה שלו, הם לא הבינו אותה. הם חשבו שמדובר בשילוב מוזר של הרמוניות, רעיונות. ואז אחד ממבקרי המוזיקה כתב כי פרוקופייב שבר את כל החלונות של המוזיקה הקלאסית. אבל כך, הוא בעצם איפשר למשב רוח רענן להיכנס.
