איך המדיה החברתית משפיעה על ההתנהגות שלנו במרחב הפיזי?
לאחרונה אני נתקלת בשיח מאוד קשה ותוקפני במרחב הפיזי. אני מבינה שכולנו נמצאים בתקופה לא פשוטה, וחלק גדול מהשיח הזה מונע מפחד, שהתקשורת העולמית ממשיכה להזין שוב ושוב. תוסיפו לזה מצב של חוסר ודאות שהוא לא נוח לנו, ולכן הנפש מחפשת שקט בתשובות ברורות והחלטות חד משמעיות, והנה מצאתם עוד סיבה לשיח אלים, למציאת שעיר לעזאזל ותוקפנות.
ההסתה והפלגנות גרמה לי לתהות האם אני רוצה להיות חלק מחברה שלא מקבלת דעות ודרך חיים שונה? והאם העולם הדיגיטלי בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, המזינים אותנו תכנים רבים כל כך, משפיעים על ההתנהגות שלנו? ואם כן – באיזה אופן?
אנחנו כבר יודעים שהתכנים שאנחנו נתקלים בהם מעצבים את תפיסת העולם שלנו. פעם אלו היו זקני השבט, ההורים שלנו, ערוצי הרדיו, הטלוויזיה והעיתונים. המדיום השתנה, אבל האפקט נשאר. יובל דרור, בספרו קוד סמוי, טוען כי המדיה החברתית מעצבת לאט לאט את התודעה שלנו. היא משפיעה על האופן בו אנחנו חושבים, על מה שאנחנו חושבים, על ההבנה שלנו את העולם.
המדיה החברתית נוצרה תחילה כדי לאפשר לאנשים לתקשר עם חברים. עם הזמן היא הפכה להיות המקום בו מוצאים חברים ומקיימים קשרים חברתיים. היום, רבים מהאנשים גם צורכים את החדשות שלהם דרכה, ולכן ברור כי היא גם משפיעה עלינו במידה רבה.
המדיה החברתית פתחה בפנינו עולם חדש
אנחנו מרגישים היטב שהפעילות שלנו ברשת משפיעה עלינו. אנחנו קונים אחרת, מושפעים מאנשים שאנחנו לא מכירים, מתקשרים עם זרים ואפילו בוטחים בהם, מתייעצים עם חברי קהילות דיגיטליות ומקבלים שירות און ליין מבלי לדבר לרגע עם אדם אמיתי. ההשפעה של הטכנולוגיה והרשת היא עצומה, והיא מחלחלת לכל תחומי החיים – החל מהתקשורת ואופן הלימוד, וכלה באקטיביזם ואלימות.
רגע לפני שנצלול לתוך השפעות שכוללות שיח תוקפני, אלימות ואפילו נרקיסיזם, כדאי לציין כי למדיה החברתית יש גם צדדים חיוביים:
- אנחנו יכולים להכיר ולשתף פעולה עם אנשים בעלי תחומי עניין או אג'נדה דומים, שבחיים האמיתיים לא היינו פוגשים, בגלל מגבלות של מרחק, סטטוס או גיל.
- אנחנו יכולים להגיע לאנשים שבאופן רגיל לא היו נגישים לנו, וגם לתקשר איתם. פעם דיברו על שש דרגות של הפרדה בין כל אדם לאדם אחר בעולם (אם רצית לשלוח מכתב למישהו שאתה לא מכיר, בארץ אחרת, נדרשו ששה אנשים בממוצע כדי להעביר את אותו מכתב ליעדו). היום בעידן הרשת מדברים על שלוש וחצי דרגות.
- אנחנו יכולים להשפיע, גם כאנשים בודדים, על הרבה אחרים. יש לנו במה להשמיע את קולנו והיא כמעט שוויונית.
המדיה החברתית היא בעלת השפעה עצומה על החברה כולה. קצת על זה, כאן.
תפיסת העצמי שלנו מושפעת מהמדיה החברתית
מכיוון שאנחנו יצורים סתגלניים, אנו יכולים "לאמץ" לעצמנו פרסונות שונות, בהתאם למקום ולזמן. מחקר גילה שאנשים מפרסמים בפלטפורמות שונות דברים שונים, שימתגו ויראו אותם באור אחר. בעוד שבאינסטגרם נשים תמונה שלנו מהחופשה, בלינקדאין באותו היום, נגיב במילים מדודות ומקצועיות על פוסט. כלומר אנשים מתאימים את עצמם למדיום, למה שמקובל בו ולשיח השכיח בו.
זו אחת הסיבות לשכיחות ה"מיקרו תכנים" – תוכן שטוח, קל להבנה וקל לתגובה. תמונה שלי בבגד ים תזכה ליותר תגובות מאשר פוסט טקסטואלי שדורש מעורבות אינטלקטואלית, רגשית או מנטלית יותר עמוקה. וככל שפוסטים כאלה מקבלים יותר מעורבות, לא רק שנעדיף אותם אצלנו (מעגל הדופמין לא יתן לנו מנוח עד שנקבל עוד מחמאות, עוד לייקים ועוד תגובות מפרגנות), עם הזמן גם נעדיף אותם אצל אחרים – כי הם דורשים פחות "עבודה". קל יותר לכתוב בתגובה "מהממת" מאשר להגיב עניינית לסוגיה זו או אחרת. לאורך זמן, רובנו, משני הצדדים – כיצרני תוכן וכמגיבים, נעדיף תכנים שטחיים. כי כמו שאומרים לי רבים מתלמידיי "זה מה שעובד".
אבל כשאנשים מתחילים להתאים את עצמם לפי מה שהם חושבים שיהיה מקובל יותר, צריך להתחיל לדאוג. איפה עובר הגבול בין התנהגות "חברתית" לבין ויתור על האינדיבידואליזם, החשיבה העצמאית והביקורתית ועד הרחקה מהחברה של אנשים שחושבים או פועלים אחרת?
השוואה לאחרים לא נולדה במדיה החברתית. היא היתה מאז ומתמיד אחד הפקטורים בעיצוב ההתנהגות שלנו. אנחנו לומדים מגיל קטן לחקות ולהתאים את עצמנו לסביבה החברתית. אבל המדיה החברתית היא לא המציאות. כשההתנהגות שלנו מושפעת מהמדיה החברתית היא מוטה בגלל שני גורמים עיקריים – האחד הוא מצג השווא (הכל ורוד במדיה), השני הוא בועת הסינון (עוד על כך מיד) והתוצאה היא קיטוב ודיכוטומיה. אני מוצלחת כמו השאר? אני באותן דעות? התפיסה העצמית שלנו מושפעת מהצד אותו אנחנו בוחרים, ומכמות המעורבות בפוסטים שלנו.
לא מעט פסיכולוגים טוענים שככל שאנחנו משתמשים יותר במדיה החברתית, כך אנחנו מרגישים רע יותר.
מתבצרים בעמדותינו, מקצינים ומתנהגים באופן מתאים
בועת הסינון הידועה לשמצה היא אחת הסיבות להקצנה במדיה החברתית. למעשה, אנחנו לא יכולים לראות ולהיחשף לכל התכנים בפיד של המדיה החברתית, ולכן האלגוריתם שלה (המבוסס על בינה מלאכותית) בוחר עבורינו אילו תכנים ייחשפו בפנינו ואילו לא. הבחירה נעשית ע"י למידת ההעדפות שלנו. בכל פעם שעצרנו, הגבנו או עשינו לייק לתוכן מסוים או לאדם מסוים, האלגוריתם מסיק מזה שזה מה שמעניין אותנו וממשיך להראות לנו עוד מאותם תכנים.
יש הגיון באלגוריתם הזה. הוא רוצה לעשות לנו חיים קלים. אילולא אותו האלגוריתם היינו הולכים לאיבוד בים התוכן והפוסטים. אנחנו אוהבים אנשים דומים לנו, עם דעות שמחזקות את שלנו ועם העדפות קרובות. זה הגיוני וטבעי. אבל לאורך זמן, בועת הסינון הזו גורמת לנו לראות כמעט רק תכנים דומים, ולכן אנחנו נחנקים בתוך אותן דעות, ולאט לאט לא רק מתבצרים בעמדותינו, אלא גם מקצינים (כי שוב ושוב נמצא להן עוד הצדקה ועוד תמיכה).
בנוסף, יש לנו צורך חזק וכמעט בסיסי בשייכות וגיבוש זהות קהילתית. כשאנחנו שייכים לקהילה של אנשים דומים אנחנו מרגישים טוב יותר. ומי שחושב אחרת, לא שייך לקהילה או חלילה מביעה דעה מנוגדת? מיד מתויג כשונה וחריג. ולמרות שאנחנו מאוד אוהבים לחשוב על עצמנו ככאלה שאוהבים ומקבלים את השונה, כשזה מגיע לחיים שלנו, זה די רחוק מן האמת.
גורם נוסף שמשפיע על השנאה, הוא מנגנון שנקרא "האחרה" (Othering) – דיכוטומיה בין "אנחנו" ו"הם". המנגנון הזה גורם להגדרה של הזהות שלנו לפי ההשתייכות שלנו לקבוצת אנשים – "אנחנו", או יותר לפי אי ההשתייכות שלנו ל"הם". שיח כזה יכול להצדיק התנהגות אלימה כלפי אחרים. המדיה החברתית לא רק מאפשרת, אלא גם מעודדת (בזכות בועת הסינון) את הלעומתיות. רואים את זה היטב עכשיו בין קבוצות של מחוסנים ולא מחוסנים.
אנחנו כבר יודעים שאילו זה היה נשאר ברשת, מילא. אבל השיח הקיצוני הזה מגיע די מהר למרחב הפיזי, ולכן גם אנשים שלא השתתפו מעולם בפעילות אלימה יכולים למצוא את עצמם יוצאים לרחובות ופועלים באלימות כי הם כבר יצרו תהליכי חיברות (סוציאליזציה) ברשת עם קיצוניים שמחזיקים בדעות או עמדות דומות.
כאן תוכלו למצוא מסמך מפורט ומרתק על אירועים אלימים קיצוניים בהשפעת קבוצות קיצוניות במדיה החברתית.
פעילות במרחב הפיזי מול זה הדיגיטלי
הפעילות הדיגיטלית שלנו, ובעיקר זו במדיה החברתית, מרחיקה אותנו מפעילות פיזית, גורמת לנו לשבת יותר, להשקיע פחות במערכות יחסים עמוקות ולפגוע בהערכה העצמית שלנו.
נוח לנו לקנות אונליין, אז למה לגשת לחנות? אם אפשר לקבל שירות בצ'ט, איזו סיבה יש להרים טלפון ולדבר עם נציג? שאלנו חברה מה שלומה בוואטסאפ. זה יחסוך לנו את הפגישה השבועית, ואולי גם את התסכול מחצי שעה בפקק וחיפוש החניה. לאט לאט אנחנו מבצעים יותר פעילויות מאחורי המסך – זה נוח, קל ונגיש.
כל טכנולוגיה שנכנסת לחיינו, מרחיקה אותנו מפגישות פיזיות פנים אל פנים עם היקרים לנו. מחקר שבוצע ב 2016 בארה"ב מצא שבממוצע, בני נוער מבלים כשעה פחות ביום בבילוי עם חברים היום לעומת בשנות השמונים.
עוד על ההשפעה על מערכות יחסים, תקשורת ואינטראקציה בין אנשים בכלל וצעירים בפרט, כאן.
הבחירות שלנו משתנות
אלו לא רק התכנים שאנחנו נחשפים אליהם שמשפיעים על הבחירות שלנו, אלא גם אנשים אחרים שמשפיעים עלינו. פעם אלה היו מומחים, עיתונאים, מבקרי מסעדות או אמנות. היום אלה אנשים כמונו שכותבים פוסטים, מדרגים בתי מלון ומסעדות וממליצים על בעלי מקצוע. למדנו לסמוך על חוכמת ההמונים יותר מאשר על בעלי מומחיות. תוכלו לקרוא למה זה מסוכן ומעוות, כאן.
בנוסף, אם כל דבר היום מצולם ומתועד ומשפיע על איך שאנשים תופסים אותנו, הרי שבמודע או שלא במודע, אנחנו מתחילים לבחור את החוויות והפעילויות שלנו, כך שיצטלמו הכי טוב, שימתגו אותנו בצורה הכי מרשימה, שישפיעו על מי שרואה אותנו ויעצימו את ההוד וההדר שיצרנו סביבנו. האם אנשים גם בוחרים עם מי להיראות לפי איך שזה נראה ומצטלם במדיה החברתית?
האם אנחנו צוברים חוויות רק כדי שנוכל להעלות אותן למדיה החברתית? אחוז גבוה מהצעירים מודים שכן. בשנת 2017 נשאלו 1000 צעירים בריטיים מגיל 18 עד 33 מהם השיקולים העיקריים כשהם בוחרים יעד לחופשה. 40% הצהירו שהשיקול הראשון שמנחה אותם הוא עד כמה היעד מצטלם טוב באינסטגרם (מכאן).
הדעות שלנו משתנות או מתחזקות. האם גם ההתנהגות והסובלנות כלפי מי שלא מחזיק באותן דעות משתנות?
ונחזור להקצנה. במקור, מדיה חברתית יכלה ואפילו סייעה בהרחבת תחומי הענין, מגוון הדעות והיכרות עם אנשים שבעולם הפיזי לא היינו פוגשים לעולם. אבל ככל שהיא התרחבה, ובועת הסינון נכנסה לפעולה, מצאנו את עצמנו עמוק בתוך עולם של אנשים דומים לנו. חושבים שזה לא משפיע עליכם כי אתם מודעים לזה? אני אישית התנתקתי השבוע משתי נשים שהקריאות שלהן במדיה החברתית בנושא החיסונים היו לי קשות מנשוא. החלטתי שאני לא זקוקה לשיח האלים הזה במרחב שלי ובהינד עפעף ותזוזת עכבר קלה, ניפיתי אותן מהעולם שלי.
גם פייק ניוז ובכלל פוסטים שאינם מהימנים (ויש כאלה על כל דבר ומכל צד) יכולים לגרום לבהלה ופניקה. כעס שמתחיל ברשתות עובר די מהר למרחב הפיזי. אנחנו קוראים משהו במדיה ונכנסים למתח, פוחדים, מאמינים, לא בודקים האם התוכן מהימן, ומשנים את הבחירות שלנו לפי אנשים שאין לנו מושג מה האינטרס שלהם, מהי המומחיות שלהם והאם המקורות שלהם מהימנים. עוד על מהימנות של תוכן ופייק ניוז, כאן.
חוקרים מצאו כי אלימות במדיה הדיגיטלית משפיעה על האלימות מחוץ לה. לא רק שאנחנו נחשפים לאלימות, אם היא מוצדקת בעינינו וקשורה להגנה על דעותינו, ואנחנו רואים שאנשים אחרים נוקטים בה, אנחנו, הנתונים להשפעה של הוכחה חברתית, עלולים גם לנקוט בה. אנחנו מניחים שאם זה משהו שרוב האנשים (שמחזיקים בדעותינו) עושים, זה הדבר הנכון לעשות.
ויש כמובן פעילות של טרולים, שיימינג ובריונות ברשת, סחטנות ומתקפות סייבר. מאחורי המקלדת יש הרבה גיבורים. כל הפעולות האלה אלימות, מגבירות את החשדנות והפחד שלנו ומשפיעות על ההתנהגות שלנו.
אקטיביזם שמקורו במדיה החברתית
בני אדם מונעים ע"י מגוון רחב של רגשות. במנעד הרגשות יש רגשות פשוטים או "זולים" יותר. רגשות כאלה לא דורשים הרבה אנרגיה, והם מופעלים מהר מאוד. רגשות כאלה עוברים מהר גם ברשתות חברתיות. קחו לדוגמה את הכעס, או בביטוי החריף שלו – זעם. יובל דרור טוען בספרו כי במדיה החברתית שום דבר לא נע מהר יותר מזעם. מסוכן, כבר אמרנו?
זה הרגש ששולח אותנו להילחם, ודרך מדיום כמו פייסבוק זה הכי קל. כותבים תגובה נזעמת, מתלהמת, קוראים לאחרים לשתף, וכל זאת בעודנו מוגנים מאחורי מסך. אותה קריאה מתחזקת את התפיסה העצמית שלנו – אנחנו אנשים שפועלים למען המוסר והצדק. זה האקטיביזם הכי קל.
יש לזה כמובן צדדים טובים. מחאות חברתיות רבות במהלך עשר השנים האחרונות החלו את דרכן ברשתות החברתיות, ואילולא הן לא בטוח שהיו מקבלות ממדים מרשימים שכאלה. כשיש לנו תמיכה, שייכות וזהות – קל לנו יותר גם לצאת לרחובות ולחולל שינוי. עוד על כוחה של הרשת לחולל שינוי, כאן.
אבל אקטיביזם הוא לא תמיד חיובי. בטח שלא לכל צד. לא חסרים מקרים בהם פעילות אלימה ברשת עברה לעולם הפיזי ועלתה לאנשים בחייהם.
התקשורת שלנו, חלק חשוב בהתנהגות שלנו, מושפעת מהמדיה החברתית
אנחנו כל הזמן צמודים לטלפונים החכמים שלנו, ולא פעם מתבלבלים בין העולם האמיתי לזה שנמצא בכף ידינו. אנשים הופכים כפופים יותר וקשובים יותר למכשיר קטן וחכם מאשר לסביבה. בפעם הבאה שאתם יושבים בבית קפה, ממתינים בתור או מחכים לתחבורה הציבורית, שימו לב כמה אנשים לא שקועים במסך ובאמת מביטים זה בזה, מחייכים או אפילו מתקשרים. אני מניחה שלא תצטרכו יותר מכף יד אחת כדי למנות אותם.
כמו כל דבר, תקשורת היא דבר שמגיל צעיר אנחנו מתאמנים בו. עם ההורים שלנו, עם המורים שלנו וכמובן עם החברים שלנו. אבל ככל שחלק גדול מאותן אינטראקציות נעשות און ליין, היכולת שלנו לתקשר ורבלית, פנים מול פנים, הולכת ודועכת.
גם השפה שלנו, שמשפיעה מאוד על התקשורת הורבלית שלנו, משתנה. אוצר המילים קטן, התיאורים מצטמצמים ל"מהמם", "אלוף" או "נורא". כל דבר הפך להיות מרגש, מזעזע או הזוי. בעקבות זאת, גם הרגשות הופכים שטחיים יותר. עוד על מה שקרה לשפה המדוברת והכתובה, כאן.
התגובות שלנו משתנות גם הן. אנחנו כבר יודעים שמה שקורה במדיה החברתית הוא מצג שווא של המציאות. מצג ורוד, קיצוני ומקטב. ועם זאת, כשאנחנו נתקלים ביומיום בפוסטים שם, המוח שלנו לא באמת יודע לעשות את ההפרדה בין הפיקציה וההקצנה לבין המציאות. כשאנחנו קוראים פוסט זועם או קשה, כשמישהו מגיב לנו באלימות מילולית – אנחנו מרגישים כאילו הטיחו את הדברים בפנינו. למרות המרחק, המסך החוצץ והאפשרות לקחת רגע או שניים כדי להגיב בשקט, רובנו לא עושים זאת, ומגיבים מיד, כשאנחנו נמצאים בסערת רגשות. זו הדרך המהירה להקצנה, שיח קשה ואלימות.
תחושת ה"מגיע לי" מגיעה למרחב הפיזי
קרה לי כמה פעמים בשנתיים האחרונות שפגישות היכרות עם אנשים חדשים, התבררו כמופע יחיד ובו מונולוג ארוך ומייגע. במקום לתקשר, מצאתי את עצמי מקשיבה לכמה הם נהדרים ונפלאים, ממש כאילו נכנסתי לחשבון האינסטגרם שלהם וראיתי עד כמה העולם שלהם ורוד ועד כמה הם מוצלחים. כמהתי לאנושיות וטיפת אותנטיות. ממתי אנשים מושלמים הפכו מעניינים?
יש פסיכולוגים הטוענים שפעילות במדיה החברתית מגדילה את הנרקיסיזם. מרוב שהתרגלנו להנדס לעצמנו תדמית נהדרת ולהתרכז בתיעוד חיינו הנפלאים והשמעת דעותינו (שלרוב לא מעניינות אף אחד), אנחנו שוגים לחשוב שהעולם באמת סובב סביבנו.
מעניין לדעת שפעילות במדיה החברתית משפיעה על המוח שלנו. ככל שאנחנו משתמשים יותר במדיה החברתית, כך נוצרים במוח שלנו קשרים חדשים. ויש גם את ההשוואה לאחרים, את הבדידות ועוד. עוד על הצדדים האפלים של המדיה החברתית, כאן.
ואי אפשר שלא להזכיר את ההשפעה על אלימות של בני נוער
אצל צעירים בכלל, ובני נוער בפרט, המצב אפילו קשה יותר. המדיה החברתית משפיעה על תחושת הבדידות שלהם ועל ההערכה העצמית שלהם. תוכלו לקרוא עוד על כך, כאן.
אלו לא רק סרטונים בטיקטוק, אתגרים בוואטסאפ או פוסטים שגרמו לבני נוער לאבד את חייהם. זה הרבה מעבר לזה. חוקרים מצאו כי חשיפה למשחקי מחשב אלימים הגבירה את ההתנהגות האלימה אצל בני נוער. הם מצאו גם כי חשיפה לתכנים שצולמו במהלך התאבדויות, טבח המוני ועוד זוועות, הגבירו את הנסיונות לבצע אותם אצל בני נוער אחרים.
חשיפה לתכנים אלימים גם מפחיתה את האמפטיה של בני נוער. בני הנוער מושפעים מתכנים אלימים ברשת יותר ממבוגרים כי אצלם אין את ההפרדה בין שני העולמות – הפיזי והוירטואלי. הם נולדו לתוך עולם היברידי והטכנולוגיה מבחינתם היא חלק בלתי נפרד מהחיים.
אז מה עושים?
את הטיפים האלה אני כותבת גם לעצמי וגם אליכם, כי לפעמים כשהמציאות קשה, אנחנו מתקשים לחשוב בהגיון ולכן גם לפעול כך:
- התיידדו עם טיוטות. לפני שאתם מפרסמים, מגיבים או מביעים דעה, כתבו בטיוטא. לפעמים זה פשוט יעלים את הצורך בפרסום הפוסט. לפעמים זה יעזור לכם להתנסח טוב. כך או כך, אני מציעה לנסח תחילה את הפוסט בטיוטא, רצוי במסמך וורד או במחברת ולא ישירות במדיה החברתית. רק טוב יצא מזה אם תקחו כמה דקות לדייק את המסרים שלכם.
- אל תניחו שאתם יודעים מה מתחולל בנפשם של אנשים על פי הפוסטים שלהם במדיה החברתית. באותו האופן, אל תשפטו אנשים לפי דבר אחד או שניים שקראתם בפיד, לטוב ולרע. אנחנו מורכבים ומעניינים הרבה יותר.
- קחו כמה שניות, ורצוי אפילו דקות, לפני שאתם מגיבים. לא תמיד חייבים להגיד את דעתכם, העולם לא תמיד דיכוטומי ואנחנו לא חייבים לבחור צד. אפשר לקחת זמן ולחשוב. העולם לא יקום או יפול על התגובות שלכם.
- כשאתם נמצאים במצב קשה, הכולל פחד או חוסר ודאות, צמצמו את הצריכה של המדיה החברתית. במצב כזה (ואנחנו נמצאים עכשיו במצב כזה) אנחנו מחפשים כל דבר שיחזיר לנו את תחושת השליטה, ונאחזים בדעות ובתכנים שמחזקים אותנו. זו בדיוק הדרך להקצנה.
- חושבים לשתף פוסט? בידקו אותו קודם. האם הוא אמין? מי כתב אותו ולמה? האם הוא יכול להשפיע לרעה על מישהו? לפגוע במישהו? האם הוא מוסיף ידע לדיון שמתקיים? תוכלו להיעזר בפוסט הזה לבדיקה.
- למרות הקושי, נסו לקרוא מפעם לפעם פוסטים עם דעות מנוגדות לשלכם מתוך סקרנות ולא מתוך שיפוטיות. אני יודעת שזה הטיפ הכי קשה, אבל החלטתי להתחיל ליישם אותו, וזה עוזר.
- כשאתם יוצאים למרחב הפיזי (ובבקשה אל תוותרו עליו) – גם אם בתוככם מתחוללת סערה, נסו להיות אדיבים, אנושיים, אפילו לאנשים שחושבים אחרת. ההתנהגות שלכם תשפיע לא רק על התדמית של בעלי דעה מנוגדת, היא גם תשפיע עליכם פנימה. חייכו, תנו לאנשים להיכנס לפניכם בתור, זרקו מילה טובה. זה משהו קטן אבל זה עובד כמו קסם!
מתוך תסכול ומפגש עם תוקפנות ואלימות, ניסיתי להבין את השפעת המדיה החברתית על ההתנהגות שלנו. אני יודעת שזה רק קצה הקרחון. קשה לומר שיצאתי מעודדת מהפוסט הזה. שמרו על עצמכם ובבקשה חישבו רגע לפני התגובה הזועמת או התוקפנית הבאה שלכם. יש אנשים רגישים שם בחוץ.
אשמח, כמו תמיד, לשמוע מה דעתכם.
6 תגובות
גיל, תודה רבה!
נהניתי והתרשמתי מאוד מהיכולת הנדירה לחבר בין מחשבה חדה, עמוקה ומדוייקת ואיפוק ורגש.
תודה לנה יקרה, כמה שימחת אותי.
תודה, גיל, על הפוסט המושקע והעשיר במידע, כהרגלך, שמאיר את היבטיה המטרידים של המדיה החברתית (לצד ציון הוגן של הדברים החיוביים שהיא עשויה לזמן), והערכה רבה לאנושיות ולכנות שלך וליכולת לשמור על אופטימיות ואהבת אדם גם בתקופה מורכבת כזו. ואהבתי מאד ההמלצה להתיידד עם טיוטות 🙂
תודה אורי. אפשרת לי רגע של אור בתוך מה שקורה.
פוסט מעניין ומעורר מחשבה. אני שמה לב להשפעת המדיה החברתית עלי בדיוק כמו שכתבת (הדופמין עושה את שלו).
אני חושבת שהנושא הזה ראוי שיילמד בבתי הספר.
תודה רחלי. גם אני מרגישה את ההשפעה עלי. אף אחד לא מצליח להימלט מההשפעה הזו, לצערי.
מסכימה איתך. זה נושא שראוי שיילמד בכל מקום.