אחד מהדברים שלמדתי בניסיונותי (הלא כל כך מוצלחים, עד כה) לתרגל השהיה, הוא שאיפוק הוא דבר ממש לא פשוט.
אנחנו חיים בתרבות שכמעט מקדשת תגובתיות – החל מהדרישה הלא הגיונית להיות זמינים כל הזמן, לענות תוך שניות ולהגיב בכל רשת חברתית אפשרית בתוך שניות (ואנחנו אפילו מקבלים על כך ניקוד!), וכלה בהערצה של מנהיגים שיודעים לשלוף בשניות את משפט המחץ המתאים.
מצאתי את עצמי אפילו מרצה לבעלי עסקים על החשיבות של התגובה המהירה. הרי אם אתם לא תודו בטעות שלכם, תגיבו מיד לשיימינג או תתייגו את האדם הנכון, מישהו אחר כבר ידאג לעשות את זה עבורכם – ולא תמיד אתם תאהבו את מה שהיה לו לומר.
ואז נעצרתי. כי בינינו, היחס שלי אל התגובתיות הזו הוא די אמביוולנטי.
מתי הפסקנו להעריך את יכולת האיפוק, את האפשרות לקחת כמה דקות כדי לחשוב על דברים, את ההזדמנות לשבת ולשקול באמת מהי התגובה המתאימה? נדמה שבעולם הדיגיטלי, האפשרות הזו כלל לא קיימת.
אבל בחיים? במערכות יחסים?
האם ההרגל הזה של לקבל הכל מיד ואם זה לא קורה, לדפדף הלאה, משפיע גם על ההתנהלות היומיומית שלנו? אני מאמינה שכן.
מה הפלא, אם כך, שאני מתקשה לתרגל השהיה?
הרי השהיה פירושה איפוק. פירושה להחליט לקחת את הזמן ולא לפעול מיידית. ולפעמים, ההשהיה הזו טומנת בחובה כוח עצום.
ואז אני חוזרת למוזיקה שיש בה את כל התשובות. גם לשאלות שמעולם לא שאלתי ואולי אף פעם לא אשאל.
ואיפוק במוזיקה הוא הרי אחד הדברים הכל כך אהובים עלי. אני אוהבת רמיזות, אוהבת פרשנות, אוהבת כשלא מאכילים אותי בכפית אלא שולחים אותי לתהות, לשמוע שוב ושוב עד שאולי אבין, להתמכר לאט, לאהוב במנות גדושות, להכנע ללופים אינסופיים של יצירה.
בניגוד לתעצומות הרגש שאני כל כך אוהבת בחיים האמיתיים, על הבמה ובמוזיקה אני מעריכה ובוחרת באיפוק. אני אוהבת להשאיר משהו לקהל, למי שמקשיב. אני אוהבת להפעיל את הרגש והחושים אצל הצופים, מבלי שאגיש להם הכל על מגש של כסף.
ואם זה אפשרי במוזיקה, הרי שזה אפשרי גם בחיים. ואולי ההשהיה שאני כל כך כמהה לה, מסתתרת לי ממש מתחת לאף, ואני רק צריכה לקחת מתחום אחד ולהשליך לאחרים?
חשבתי להמשיך ולכתוב, אבל אם אני מתרגלת השהיה ואיפוק, אתן לכם להשלים את החסר…
