גבולות. מילה שמעלה בי אסוציאציות ומחשבות לכל כיוון אפשרי.
לאחרונה, דווקא מתוך מחשבות על שיווק, שמתי לב למשהו שקורה כאן בארץ. לא קיימים המון קודי התנהגות של מה מותר ומה אסור – ניתן לראות את זה במה שאנשים מרשים לעצמם לומר זה לזה (למשל "כמה אתה מרוויח?" – שאלה שלא הייתה עוברת כמעט אף אירופאי), בכניסה למרחב האישי (כל מי שחוותה הריון ומישהי זרה נגעה לה בבטן מכירה את זה היטב), ועוד נפלאות.
כשאין קודי התנהגות נוקשים, מה שיוצא החוצה הוא למעשה האופי של האדם – לטוב ולרע. כך ניתן להיתקל באותו היום בבעל בית קפה שמזמין אותך לקפה כי חייכת אליו, ולאחר מכן במישהי שנכנסת למעלית ולמרות שלפני כמה חודשים השתתפתן יחד בפאנל חברתי, היא לא תזכה אותך בניד ראש, למרות שבירכת אותה בבוקר טוב.
כל כך הרבה נכתב ונאמר ודובר כאן על גבולות, ובעיקר על פריצתם, ואני רק רציתי להציע לאהוב אותם דווקא. כשאין גבולות, אני לא בטוחה שאני יודעת איך לצמוח, מה לעשות ולאן לתעל את היצירתיות שלי.
אני זוכרת היטב שחשבתי על כך לא מעט כשהילדים שלי היו קטנים. הצבת גבולות בסיסיים, כמו סדר יום, זמני ארוחות, שינה ואמבט עשו לי ולהם שקט במערכת. ואז חשבתי שגם לי יש מן שגרה כזו שלפעמים נדמה כי שומרת עלי מללכת לאיבוד – זמן יוגה ומדיטציה בבוקר, כתיבה יומית, פגישות קבועות עם היקרים לי, ועוד. שגרה היא סוג של גבול, ומתוכה אני מוצאת שיותר קל לי.
ואני חושבת על כך גם בהקשר של כתיבה. אני לא אמצא זמן לכתיבה אם לא אשים לי גבולות ברורים – זמן ביומן, יום קבוע לפרסום, תדירות פוסטים שאני מתחייבת לפרסם. אילו הייתי מחכה ל"מוזה" שתגיע, כנראה הייתי כותבת פעמיים בשנה. במקום זה אני מייצרת לי גבול – דד ליין, ומתיישבת לכתוב. המוזה כבר תגיע. ואם לא, אני אלך לחפש אותה. סטיבן קינג, בספרו הנפלא "על הכתיבה", כותב המון על גבולות – וכמה הם נחוצים לעבודתו של אמן. הוא גם מתייחס למוזה שלו בכבוד ולא מאמין שהוא (אצל סטיבן קינג המוזה הוא בחור קשוח עם סיגר) יגיע עד שהוא לא יראה עד כמה רציני הסופר – כלומר כמה שעות הוא יושב וכותב, כל יום.
במוזיקה קל לי להבין ולראות את זה. בחזרות למופע החדש (סבלנות, זה יקח זמן), שבתי שוב לשירי הג'אז ומחזות הזמר, לאחר הפוגה של כמה שנים שבהן התמסרתי לרומנסות רוסיות של טובי המלחינים. ושוב ושוב אני מוצאת את עצמי כמהה לגבולות הברורים של הביצוע הקלאסי, זה שמחייב את התמיכה הפיזית לעבוד, את הפתיחה המלאה, את הדרישה הבלתי מתפשרת לעמידה בקצב, בתנועה. זה נשמע מגביל, אבל למעשה הבסיס הזה נותן לי בטחון לבצע את היצירות בצורה הכי נכונה שיש, והוא משאיר לי המון מקום לאינטרפרטציה- לא של מה שכתב המלחין, אלא של מה שהיצירה מהדהדת אצלי.
אם לא אשמור על הגבולות במוזיקה הזו, פשוט לא אצליח לבצע אותה.
ואילו במוזיקה המודרנית, בה הגבולות מטושטשים יותר, ואפילו מקובל לשנות קצב, לשחק עם התנועה ושאר יוזמות חופשיות, לפעמים יותר קשה לבצע את היצירה. לפעמים זה בגלל שהיא פשוט לא כתובה מתוך הבנה ביכולות הקוליות של זמר מבצע (בטח אם נשווה את רוב מחזות הזמר לרומנסות, השוואה לא הוגנת כל כך, אבל מתבקשת), לפעמים מרוב אפשרויות בחירה – אני פשוט הולכת לאיבוד. פעם אחת זה נשמע טוב, וביום למחרת הכל מתמוסס.
אולי זו רק אני שהנפש שלה הולכת לאיבוד ללא גבולות. אבל נדמה לי שיש להם יכולת לשמור עלינו, אם נבחר לראותם כך.
אז איך אתם מסתדרים עם גבולות? האם גם לכם יש יחס אמביוולנטי אליהם? ספרו לי.
אולי דווקא הגבולות יכולים לתת לי את התחושה שהשמיים הם הגבול?
