ושילך ההיגיון לעזאזל!

סליחה. קודם עלי לבקש סליחה מהראש שלי, המחזיק בתיק ההיגיון בממשלת עצמי, שבאמת אי אפשר לבוא אליו בטענות, המשרת אותי בצורה כה נפלאה. חכה איתי עד הסוף. מבטיחה שעד סוף הפוסט אתה תבין שכל זה נעשה לטובתך.

מאז שהייתי ילדה היתה לי מערכת יחסים לא רעה בכלל עם הרגש. זה ההיגיון שתמיד הפריע. לרוב הצלחתי להפריד בין השניים ולהבין שיש מקרים בהם מוטב לשחרר את ההיגיון. סוג של חל"ת. הסידור הזה עבד לא רע.

עד לפני שנתיים. משהו שהצליח לערער אותי קצת, פתאום פרץ את הסכם שביתת הנשק בין השניים, וההגיון החליט להתערב לו בענייני הרגש. ולא זאת בלבד, הרגש פתח לו את הדלת. ואני? עמדתי מן הצד ולא עשיתי דבר כדי למנוע את האסון המתקרב!

פתאום הבנתי שאם במשך יותר מ 40 שנים השניים הופרדו בנסיבות מסוימות, אין שום סיבה לקרב ביניהם עד כדי כך. יש דברים שהרגש יפה להם, ויש דברים שבהם ההיגיון מתמחה. החלטתי לדבר על לבו של הרגש, ועם ההיגיון של ההיגיון, ולהסביר מדוע כדאי לכל אחד מהם לחזור לקווי ההפרדה ולהקפיד לא לחצותם שוב.

עם הרגש זה היה קל – הודעתי לו שההלקאה העצמית הסתיימה. שמעתי את אנחת הרווחה שלו. לא עוד להוסיף חטא על פשע. הזכרתי לו שכשחשתי קנאה, אכזבה, כעס או עלבון, ההיגיון נכנס וגרם לי להרגיש רע גם על עצם התחושה. והרגש? התעצם. לא מספיק לי להרגיש רע, עכשיו אני גם צריכה להסביר ולתת לעצמי דין וחשבון על הרגשות השליליים האלה?

שיחות (עם עצמי, כן?) ונזיפות מסוג "למה את מקנאה? יש לך הכל!" או "אין לך מה להיעלב, הרי זה שלה" אף פעם לא עשו לי טוב. הן רק הגבירו את התסכול. קל הרבה יותר לקבל את הרגש, לתת לו מקום, לתת לו לנוע, לחמול עליו. לראות אותו, וכמובן – להרגיש את מלוא עוצמתו עד יעבור זעם. והבנתי שהזעם יעבור מהר הרבה יותר כשההיגיון לא ייכנס לתמונה. לא הכל אפשר וצריך להבין. יש דברים שפשוט צריך להרגיש.

הוא שוכנע. הוא הרגיש מיד את ההקלה. הלב נפתח שוב.

ואז פניתי אל ההיגיון. ידעתי היטב מה לומר לו. הבטחתי לו שהוא יתפנה אל הפעילויות שהוא כל כך אוהב! חשיבה יצירתית, פתרון בעיות, רעיונות חדשים. למה לו להתעסק עם הרגש הזה? הוא במילא לא ממש מקשיב לו, על אף לבו הפתוח לרווחה.

ראיתי את החיוך מתפשט על פניו ואת הנורות נדלקות בזו אחר זו. עוד רעיונות? עוד חשיבה? עוד שימוש במוח הזה שיודע לעשות כל כך טוב? יוהו!  מה אני בכלל צריך להתעסק עם הרגש?

וכך הם נפרדו כידידים. הלכו כל אחד לדרכו, המשיכו לעשות את מה שהם טובים בו. לפעמים הם אפילו משתפים פעולה, אבל משתדלים לא להתערב זה בענייניו של האחר.

הרגש מרגיש, מקבל הכל. פתוח. לפעמים הוא בהיי, לפעמים בא לו להכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת, אבל הוא יודע שהכל חולף, עובר, שיש לו מנעד רחב של אפשרויות בכל רגע נתון. הוא עושה את מה שהוא אמור לעשות – לאהוב.

וההגיון חושב, פועל, נדלק מהר, רץ. כמו שהוא אוהב.

חזרתי לעצמי. ומסתבר שלא רק אני:

חזרתי לעצמי – רוחמה וייס

אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב חָזַרְתִּי לְעַצְמִי.
אֵינִי יוֹדַעַת לְכַמָּה זְמַן יָצָאתִי,
מַה שֶּׁבָּרוּר הוּא כִּי הַחֲזָרָה נוֹחָה.
הַמִּשְׁקָל שֶׁלִּי מֻכָּר לִי.
מֻכָּרִים לִי רָמַת הַהַכְנָסָה,
טַעֲמֵי הַלְּבוּשׁ וְהָאֹכֶל.
מֻכֶּרֶת לִי הַיְשִׁיבָה עִם הָעֵט בְּפִנַּת הַמִּטְבָּח,
מֻכָּרִים לִי שִׁירַי.

מֶה הָיָה בְּעַצְמִי כְּשֶׁיָּצָאתִי מִמֶּנּוּ,
הֶהָיָה בּוֹ רִיק כְּמוֹ מִסְגֶּרֶת שֶׁנִּטְּלָה מִמֶּנָּה הַתְּמוּנָה,
אוֹ שֶׁמַּשֶּׁהוּ אַחֵר מִמֶּנִּי הִתְרַחֵשׁ בּוֹ.
כֵּיוָן שֶׁבְּדִיּוּק אָז יָצָאתִי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.

מַדּוּעַ יָצָאתִי, מֶה חָשַׁבְתִּי שֶׁאֶמְצָא,
וּמַה מָּצָאתִי כְּשֶׁהָיִיתִי מִחוּץ לְעַצְמִי.
כֵּיוָן שֶׁכְּבָר חָזַרְתִּי, לֹא אֵדַע לוֹמַר עַל כָּךְ דָּבָר.

(תודה לרוחמה וייס על האישור לשים כאן את פיסת היופי הזו).

וכך זה בעצם גם בעבודה על יצירה מוזיקלית.

התהליך מתחיל בדברים הגיוניים – למידה טכנית של היצירה, הפקת צליל מתאים, פאוזות שעושות שכל מבחינת הפראזה, מבנה היצירה, החלטה על דמות, קונפליקט, רעיון. אבל כשהשלב הטכני הזה מסתיים, שולחים את ההיגיון לנוח ומזמינים את הרגש להכנס ולחולל שמות – ואז היצירה מקבלת את הנשמה שלה.

ואם זה עובד במוזיקה, כנראה שזה עובד גם בחיים.