תמיד התקשיתי להפריד בין האישיות של אדם לבין המקצועיות שלו. חיוך אחד ונמסתי, לב רחב ואני מתמסרת, משפט אחד שנוגע בי ואני מיד מבינה שהנה גם אני נופלת למלכודת אפקט ההילה. וזה נכון כמובן גם למעשים חסרי התחשבות, תוקפנות או חוסר פירגון: הם מיד צובעים את האדם בצבע לא מחמיא.
כנראה שאני לא היחידה. דווקא בגלל שאנחנו מתקשים לעשות את ההפרדה הזו, אולי אנחנו זקוקים לה, אצלנו ואצל אחרים?
הרשתות החברתיות הגבירו, בעיני, את הצורך בהפרדה הזו. אני פוגשת אנשי מקצוע מצוינים, שמשתפים (יותר מדי) את החיים הפרטיים שלהם, ממנפים את הילדים שלהם לטובת שיווק השירותים שלהם, מאחלים לבני הזוג (או לעצמם) איחולים מרגשים ליום ההולדת ומספרים בפודקאסטים על שגרת הבוקר שלהם. מעבר ליצר המציצנות שקיים בכולנו, עדיין לא הבנתי למה זה חשוב.
אחד הציטוטים האהובים עלי שייך לגבריאל גרסיה מרקס:
“לכל אדם יש שלושה סוגי חיים: חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים”
לגבי החיים הסודיים, מוטב שהם יישארו אצלנו בלב ובראש. אבל החיים הפרטיים? עד כמה הם צריכים להתערבב בחיים הציבוריים שלנו? והאם בעידן של מדיה חברתית יש בכלל הבדל בין כל סוגי החיים האלה?
לאיך שאנחנו תופסים את האישיות של האנשים יש השפעה, גם מקצועית. זה לא רק אפקט ההילה (לפיו אנחנו נוטים לייחס לאדם תכונות חיוביות עפ"י תכונה אחת שלו – למשל מראה חיצוני מושך), אלא הצורך שלנו ביצירת זהות מוגדרת למי שמולנו. קל יותר להתייחס לאדם כשאנחנו שופטים אותו כמפרגן, חסר התחשבות, רדוד או מקצועי. הרבה יותר מורכב להתייחס לאדם כבעל קשת רחבה של רגשות, מחשבות, מצבי רוח או התנהגויות. התייחסות כזו לאדם דורשת היכרות אינטימית יותר, סקרנות ופתיחות, ולרוב אנחנו לא מגיעים לרמה הזו.
עד כמה חשוב להפריד בין האישיות והמקצועיות, או בין החיים האישיים והציבוריים? באמנות יש דוגמאות רבות לאנשים קשים, מניפולטיביים, בעלי דעות קיצוניות או סתם אנטיפטיים. זה לא גורע מגאונותם או האמנות שלהם. אני כלל לא בטוחה שהייתי רוצה לפגוש פנים אל פנים את פיקאסו, דאלי או וואגנר. למרות זאת, האמנות שלהם יכולה להרשים ולרגש אותי.
אני תוהה איך אמנים או אנשי מקצוע מתייחסים למדיה החברתית. לא מזמן הצצתי ברילס באינסטגרם וראיתי שחקנים מוערכים כשהם מבשלים (ולא תמיד בהצלחה), קופצים לבריכה, שמים מסיכת פנים או סתם עושים פרצופים. זה היה כל כך מיותר בעיני. האמנות שלהם הרבה יותר מעניינת.
מה עם אמנים שכבר לא איתנו? יש מהם כאלה (אני רוצה להאמין) שאולי לא היו מתמסרים לעולם הזה. פרינס שמיעט להתראיין, מריה קאלאס שהקפידה לעסוק באמנות למרות שהעולם התעקש לסקר את הרומן שלה עם אונסיס, בטהובן שעד היום לא יודעים מי היתה אהובתו הנצחית. לעולם לא נדע הרבה דברים על חייהם הפרטיים, ואולי מוטב שכך.
אולי המיסתורין הוא חלק מהקסם שלהם? אולי יש טעם בלשמור משהו מהחיים שלנו לעצמנו או לקרובים אלינו?
אנחנו מסתכלים על עצמנו כעל אנשים שלמים עם צדדים רבים ומגוונים, אבל גם האנשים סביבנו הם כאלה. השאלה היא האם כל הצדדים האלה באמת צריכים להיחשף? מה דעתכם?
