ככל שהמציאות שלנו נעשית קשה יותר ויותר, אני שמה לב ליותר ויותר מחוות של טוב, של אדיבות ושל לב פתוח.
אולי המוח שלי (או הלב) החליט לא לקבל את השיח האלים, את האגרסיביות, את כל הרוע הזה שמשתולל והוא מחפש להתנחם במילים פשוטות, חיוכים עדינים, עיניים רכות, לבבות קרובים.
אבל שמתי לב למשהו נוסף. זה קורה מול אנשים יחידים. לבדם. בודדים. כשחיוך פוגש חיוך. כשעיניים פוגשות עוד זוג עיניים. כשמילים מהדהדות. כשלב פתוח פוגש לב פתוח.
כשאנשים נמצאים בתוך קבוצה, משהו משתנה, מתקהה, מתרחק מאותו זוהר פנימי. בקבוצה יש משהו אחר – חזק יותר, רחוק מאותה עדינות, עוצמתי. אבל אחר.
לא מזמן קראתי באחד מהספרים שלי, שאקטיביזם קבוצתי, שיש לו לכל הדעות אפקט ענק, דורש מכל פרט קצת פחות. כל אחד מהקבוצה "נשען" על האנרגיה הקבוצתית ולכן תורם פחות ממה שהיה תורם לו היה נלחם או פועל לבדו.
אולי בקבוצה אנחנו פשוט זוהרים קצת פחות מאשר לבד? אולי יש משהו נקי באדם שפוגש אדם, ללא כל ההתניות של הקבוצה? ללא הציפיות החברתיות? ללא הסתגלנות האוטומטית לחברה מסוימת?
התודעה הקולקטיבית שנוצרת בקבוצה היא חזקה, אבל משהו מאיתנו הולך שם לאיבוד. אני תוהה כבר שנים מדוע אנשים כל כך מתחברים לריטואלים משותפים – הרמת דגל מסונכרנת בהפגנות, שירה בציבור, הרמת הסלולרי עם פנס בהופעות או ריקוד מתוזמן היטב. אני שואלת אנשים מה זה עושה להם ומסתבר שיש לי עוד מה ללמוד – זה נותן להם אנרגיה, משמעות, שייכות. הם חלק ממשהו גדול יותר.
ואני לא שם. כשכולם מרימים את הידיים, מתחשק לי דווקא להוריד. כשכולם צועקים ביחד, אני מניחה ידיים על האזניים. כשכולם מצלמים אני דווקא מביטה מבעד לעיניים ולא לעדשה. ושכולם שרים בציבור- נו טוב. מאז ומתמיד תחושת השייכות שלי היתה כנראה קצת מקולקלת. טוב לי פי אלף בשיחה אינטימית עם חברה מאשר לחגוג עם עשר. לכן יש בי משהו שלא באמת מבין את הכמיהה להיות חלק ממשהו גדול יותר.
אז אני בוחרת לדבר לזוג עיניים. לתת ללב שלי להתחבר ללב אחר. להקשיב בכל פעם רק לקול אחד. כשאני נזכרת בילדות שלי, כך גם תמיד העדפתי להקשיב למוזיקה האהובה עלי. רק אני והיצירה, באינטימיות ובהתמסרות. תיבת תהודה שכזו.
אולי זה זמן טוב לחשוב ולהאמין שתמיד אפשר לדבר עם הצד השני. אולי כשעיניים פוגשות עיניים ולב פוגש לב, יש לי עוד תקווה בעולם הזה.
