השבוע, בדרכי להעביר הרצאה בנושא השינויים שחלו בעולם השיווק לאחרונה, נזכרתי בתחושה שלי כשנתקלתי בפוסטים האחרונים של כמה אנשי שיווק מוכרים (הם אוהבים לקרוא לעצמם מנטורים), שבהם הם שוב מספרים לנו איך למכור ולשווק בצורה טובה יותר. בדרך כלל זה כולל אלמנטים מעקרונות השכנוע, דגשים על איך מניעים לפעולה ושירי הלל למקוריות, יצירתיות ולחיצה על הרגש.
וזה גרם לי לתהות האם אותם אנשי שיווק, וכל מי שעוקב אחריהם, עוצר לרגע לשאול – למה?
למה בעצם צריך כל הזמן לשווק ולמכור? האם זה באמת מיטיב עם העולם? האם מה שהם מלמדים ומטיפים לו הוא מעבר למניפולציות על אנשים? איפה עובר הגבול?
נכון, כולנו צריכים להתפרנס (ויוקר המחיה הופך את המרדף לקשה יותר ויותר), אבל נדמה שזה הרבה מעבר לפרנסה. בעולם האינסטנט שלנו, עוסקים המון באיך לעשות דברים – איך להרוויח יותר, איך למכור יותר, איך לשכנע, איך לבלוט במדיה החברתית. עוסקים הרבה פחות בשאלה למה – למה אנחנו כל הזמן רוצים יותר? למה צריך כל הזמן למכור? מה בעצם אנחנו מוכרים (כבר מזמן עברנו למכור את עצמנו במדיה החברתית, או לפחות את התדמית של מי שהיינו רוצים להיות)? למה חשוב לנו לשכנע אחרים? ולמה כמות האנשים שעוקבת אחרינו כל כך חשובה לנו?
כמובן שלכל השאלות האלו יש שלל הסברים ותיאוריות מעולם השיווק והפסיכולוגיה, שגם אני חוטאת, כותבת ומרצה עליהם, כמו אהבת המוכר, הטיית האישור, הצורך באישורים חיצוניים, מלכודת הנראות במדיה או המרדף אחר האושר. ויש כמובן את אפקט העדר – זה מה שכולם עושים. אבל הסברים הם רק חלק מהסיפור.
מדוע אנחנו לא עוצרים ושואלים את עצמנו – למה? והאם כל הפעילות הזו עושה טוב בעולם שיש בו כל כך הרבה רוע?
לאחרונה, כדי לנסות ולהרגיע את עצביי הרופפים, אני צועדת בים. יהיה נכון יותר לומר שאני הולכת, או פוסעת, כי זו לא ממש צעידה. אני מניחה רגליים במים, מביטה בים, בלי פודקאסט או מוזיקה באזניות, אני מקשיבה לו ובוהה בגלים, מאפשרת לקו המים ללטף את כפות הרגליים, ולאט לאט אני מרגישה איך הלב מוצא מקום שקט. במהלך ההליכה אני פוגשת אנשים וכמעט כולם מחייכים אלי – אלה שאני כבר מכירה מהחוף וגם כאלה שלא. אני מרגישה שהחיוכים האלה עושים בעולם טוב יותר מכל מכירה, שיווק או מוצר שאי פעם נקנה. הם מרחיבים את הלב בפשטות. וגם הם מזכירים לי שיש בעולם הזה ובאנשים שבתוכו הרבה מעבר.
מאז ומתמיד אהבתי מאוד רעיונות ותיאוריה, וה"איך" פחות קסם לי. זו אולי אחת הסיבות שאני אוהבת להעביר ידע. אני אוהבת לשאול שאלות, אך לא תמיד מוצאת להן תשובות. שאלת ה"למה" תמיד עניינה אותי הרבה יותר מה"איך". אולי זה לא ממש מתאים לזמנים שלנו, אך אני לא ממהרת ליישם ולהקליק, למכור ולשווק, להפוך כל תיאוריה לכזו שתעבוד עבורי. אני אוהבת לתת לה קצת זמן לשהות בתוכי ולהפוך ברעיון שלה.
והעולם? בשלו. ממשיך לצעוד, להקליק, למכור ולשווק מבלי לעצור לרגע ולבדוק, להקשיב, לשהות.
החיבור למוזיקה מאפשר לנו לעצור לרגע. היא לא מבקשת מאיתנו שנשתכנע או נקנה. היא נוגעת לנו ברגש בעדינות כזו עד שהוא בעצמו מתבטא ללא מילים, ללא הצורך לקום ולעשות דבר מה. היא לא מפסיקה לשאול אותנו שאלות כדי שנשאל את עצמנו שוב ושוב למה. אך היא לא זקוקה לתשובות שלנו. היא בעצמה יודעת היטב למה.
