במפגש האחרון של בעלות העסקים שיוצרות יחד תכנים, אחת מהמשתתפות פתחה דיון חשוב על הכתיבה און ליין, על להיות חלק מהעולם הדיגיטלי ועל האם אפשר להתגבר על התחושה שאם את שם, את פשוט "חלק מהעדר".
זה היה חתיכת דיון מרתק. הרגשתי שהיא עלתה על משהו שמטריד בעלות עסקים רבות שנדרשות לכתוב היום און ליין, לשווק את העסק שלהן, ומצד שני לשמור על האמת והאותנטיות שלהן. בעצם, היא דיברה גם קצת עלי.
החלטתי להקדיש לנושא הזה פוסט, כי אני חושבת שיש לי כמה מחשבות ואולי אפילו תשובות למי שתוהה איך אפשר למצוא את הידיים והרגליים בעולם הוירטואלי מבלי באמת ללכת לאיבוד.
למה אני באמת צריכה להיות און ליין?
אפשר לבחור לא להיות שם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה הבאה: אנשים מחפשים שירותים ומוצרים און ליין, ואם אנחנו רוצים שימצאו אותנו, אנחנו חייבות להיות שם. דווקא כל הטרנד הזה של שיווק באמצעות תוכן קצת משחרר לדעתי – כי הרעיון הוא לא לשווק או למכור את עצמינו (מצב מאוד לא נוח לבעלות עסקים רבות שאני מכירה), אלא לייצר תוכן שיקרב את הלקוחות הפוטנציאליים אלינו, כדי שבסופו של דבר הם יוכלו להפוך ללקוחות.
אני מציעה להסתכל על זה כך – את מייצרת תוכן בתחום המומחיות שלך, כדי להשיג כמה מטרות:
- לגרום לאנשים להכיר אותך. זו למעשה פגישה ראשונית שלהם איתך.
- לתת לאנשים ערך. זה יכול להיות ידע, השראה, מידע או הזדהות.
- להיכנס למודעות. פוסט ועוד פוסט בתחום המומחיות שלך יגרום לאנשים להבין מה בעצם את עושה. אם הם יצטרכו מישהי כמוך, יש סיכוי שהשם שלך יעלה, במידה וכבר נתת להם ערך.
- למתג את עצמך כמומחית בתחומך. באמצעות התוכן את מייצרת לעצמך סוג של "תיק עבודות" או קורות חיים און ליין.
- לקרב אנשים אליך. קוראת שנתקלה בתוכן שלך וקיבלה ממנו ערך, כבר נוצר אצלה חיבור רגשי אליך. השלב הבא יכול להיות עוד ערך, עוד ידע, או אפילו פגישה אישית.
איך להימנע מהשוואות און ליין?
אחת הבעיות היא ההצפה חסרת המעצורים של מידע שזורם ברשת. כשיש כל כך הרבה מידע, פוסטים, פרסומות, ניוזלטרים, וובינרים, מדריכים חינמיים, וידאו, תמונות, אינפוגרפיקה ושאר נפלאות הידע בחינם, אנחנו נוטים ללכת לאיבוד. ואז מתחילות השאלות הבלתי נמנעות, בסגנון "מה יש לי כבר לתת?" "הכל כבר נכתב ונאמר", "בטח מישהי כבר כתבה את זה טוב יותר" ושאר ההשוואות והספקות. על מנת לא ליפול למקום הלא בריא של השוואות, אני מציעה להזכיר לעצמך:
- אף אחת היא לא את. לטוב ולרע. אל תנסי לכתוב כמו מישהי אחרת. יש לך את הקול האישי שלך, ואת רוצה לקרב אליך קוראים שבאמת מתחברים אליך. זיוף מריחים מקילומטרים, גם כשהוא און ליין. או בקיצור – זה ממילא לא יעזור אם תנסי לא להיות את.
- דווקא היום בעידן זמינות המידע, מה שקובע זה לאו דווקא ה"מה" אלא ה"איך". ואת ה"איך" שלך רק את יודעת להעביר הלאה.
- לעולם לא תדעי מה עומד באמת מאחורי הפוסט הנוצץ, הצילום המרהיב או החיוכים מאירי הפנים של הלקוחות. אולי היו שם שעות של צילומים? אולי לילות ללא שינה? אולי מאבקים עם שדים פנימיים? ואולי 15 סדנאות שלא הצליחו להתמלא עד שאחת הצטלמה מעולה? או בקיצור "לעולם אל תשווי את מאחורי הקלעים שלך לבמה של מישהי אחרת".
איך לכתוב בצורה מדויקת לקהל שלי?
- לצאת ולהכיר את הקהל שלך, ואם עדיין אין לך כזה, תמציאי אותו. קחי את הלקוחה האידיאלית שלך, רשמי כל מה שאת יודעת עליה (הנה קצת על זה) ופשוט כתבי לה. דמייני שאת יושבת איתה בבית קפה ומסבירה לה במילים הכי פשוטות וכנות את מה שאת רוצה להעביר.
- להיות עם יד על הדופק. לבדוק כל הזמן – מה עובד ומה לא. אילו נושאים אהובים ביותר על הקוראים, מה הם מבקשים, אילו שאלות יש להם. אם תצליחו לענות על השאלות של הקוראים שלכן, בינגו!
- ולא לשכוח – הקהל שלכן הוא לא הקהל של מישהי אחרת. שוב אל תתפתו להשוות. הישארו נאמנות לאפיון קהל היעד שלכן.
איך לשמור על האותנטיות שלי?
אפשר לדבר לא מעט על אותנטיות בכתיבה, ולא מזמן הקדשתי לנושא פוסט שלם. מוזמנים לקרוא אם תרצו.
יש לי כמה טריקים קטנים שעוזרים לי בנושא הזה:
- קריאת הטקסט בקול רם. את אפילו יכולה להקליט את עצמך. איך זה נשמע? האם משהו שם לא עובד?
- דמייני שאת מקריאה את הטקסט לחברה הכי טובה שלך. היא קונה את זה? אם לא, משהו שם כנראה לא אותנטי.
- איך היית מגיבה אילו אנשים לא היו מסכימים עם מה שכתבת? עדיין עומדת מאחורי מה שכתבת? אם כן, לכי על זה.
- חישבי אחורה על תוכן שפרסמת או כתבת והיום את לא מרגישה איתו בנוח. מה היה שם? נסי ללמוד מזה.
האם אני כותבת לכולם?
לא!
זו טעות מאוד גדולה לחשוב שאנחנו יכולות להגיע לכולם, לדבר לכולם, לגרום לכולם להתחבר אלינו. בעצם, אנחנו רק צריכות את הלקוחות הטובים עבורינו, אלו שאנחנו באמת יכולות לפתור להן בעיות. להם אנחנו כותבות.
בדיוק באותו האופן שאתן לא מתחברות לכל תוכן, הרי שגם שאר האנשים מתחברים רק למה שמתאים להם, מדבר אליהם, פותר להם בעיות ועונה להם על הצרכים.
אם תכתבו רק כדי למצוא חן בעיני כולם, הקול האישי שלכן לא יצא החוצה, הדיוק של הקהל לא יבוא לידי ביטוי, והטקסט צפוי להיות, איך לומר זאת? "פרווה". אתן רוצות לקרוא טקסטים כאלה? אני לא. כנראה שגם הלקוחות שלכן לא.
האם אני חלק מהעדר?
פה אנחנו כבר נכנסים לדיון כמעט פילוסופי. מה זה העדר? מי כן חושב שהוא חלק מהעדר? מי מגדיר את העדר? ומי שם אותנו להחליט שאנחנו בפנים או בחוץ?
כהרגלי, יש לי יותר שאלות מתשובות. אבל נדמה לי שבעניין הזה כדאי לשמור על אמת פנימית, על אותנטיות ועל החשיבה על מתן ערך הלאה.
את לא מתחברת לכל סרטוני הוידאו במכונית? אל תהיי שם.
את אוהבת תמונות בשחור לבן ומצליחה לחבר בינן לבין הטקסטים שלך? הישארי נאמנה לאהבות שלך.
את לא רואה סיבה למנף את הילדים שלך לצרכי שיווק בפייסבוק? אל תעשי את זה.
גם פה, בעניין "העדר" אני ממליצה להימנע ככל האפשר מהשוואות, שיפוטיות והכללות. בסופו של יום, כל אחד עושה מה שנראה לו נכון עבורו, מה שמתאים לו, ומה שמרגיש לו טוב בבטן.
יש אנשים שהשייכות למשהו גדול יותר כל כך חשובה עבורם, שהתבססות על מה שאחרים עושים פשוט מרגיעה אותם. ויש כאלה שרק המחשבה על לעשות מה שכולם עושים מעבירה אותם על דעתם, והם צריכים לחצוב את הדרך שלהם.
פשוט נסו להבין באיזה צד אתם, ולא להיכנס לשיפוטיות או לחרדת העדר.
כמה לחשוף? או את מי אני בכלל מעניינת?
גם פה נדמה שאין תשובה אחת, וכמובן שלא אמת אחת. כתבתי פעם שאנחנו לא מעניינות אף אחד, וכמה בלוגריות מאוד לא אהבו את זה. זכותן. אני עדיין מאמינה בנתינת ערך ולא בכתיבה רק כדי להוציא החוצה. זה נהדר ככלי תרפויטי, אבל בעיני מקומה של כתיבה כזו הוא במגירה.
יש מי שכל משפט שהבת שלה אמרה יופיע בפייסבוק, ויש מי ששומרת בקנאות על חייה הפרטיים, ומשתמשת בפייסבוק לצרכי קידום העסק, יצירת שיתופי פעולה, או הרחבת האופקים.
אני מאמינה כי עובר גבול בין להיות אישית, דבר שאני מאוד ממליצה עליו בכתיבה און ליין, ובין חושפנות, או אובר חשיפה. הנה קצת על כך.
אני אוהבת את המשפט של גבריאל גרסיה מארקס "לכל אדם יש שלושה סוגי חיים: חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים". לרוב, אני אוהבת להפריד ביניהם, אבל זה לשיקולכן.
בסוף המפגש, אמרתי להם משפט אחד ואז ראיתי שכמה אסימונים נפלו (כן, אנחנו עדיין הדור של האסימונים). אמרתי להן שהתוכן שאנחנו מייצרות הוא בעצם הזמנה למפגש עם מישהו. וכדי לפגוש מישהו אנחנו צריכות לראות אותו, להקשיב לו, לדעת מה הוא רוצה ומה חסר לו. אנחנו צריכות ללכת ולרצות לפגוש אותו. לפעמים מספיק שהתוכן שאנחנו מייצרות יפגוש רק את האדם האחד, שאנחנו יכולות לעזור לו, וזה מספיק. האמת? לפעמים זה עולם ומלואו.
