פעם נהגתי לחשוב שאני רגישה מדי. היום אני מסתכלת על המשפט הזה שרשמתי ואני מבינה את האבסורד שבחיבור הזה בין חשיבה ורגש. אולי היום הייתי אומרת שאני מרגישה שאני רגישה מדי. אבל האם אפשר לנתק מכך את מערכת החשיבה? בטוח שלא. וגם בטוח שלא כדאי.
מצד שני, האם באמת היינו רוצים להכניס את התבונה והשכל לכל רגש באשר הוא? נדמה לי שלא. יש משהו כל כך ראשוני, נקי ומדויק ברגש הראשון שעולה, שאפילו התמלול שלו, שיוצר את ראשית המעבר לראש, כבר מסיר ממנו את הראשוניות והאמת.
מדי כמה חודשים (במקרה הטוב) אני נתקפת בזה. ההרגשה שאני רגישה מדי. זה בדרך כלל עולה לי בכמה לילות ללא שינה, וכמעט אף פעם אני לא מצליחה לצמוח מזה. אני מזכירה לעצמי שאילולא הייתי רגישה כל כך, לא הייתי כנראה בוחרת לעסוק במוזיקה. כנראה שגם לא בכתיבה. ונדמה לי שהעיסוק שלי בתחומים האלו רק הגביר את הרגישות לכל ניואנס, לכל שבר של הקול, ולכל משפט שמישהו זורק ומצליח לפגוע.
כשזה קורה לי בעולם העסקים, אני מנסה לגייס את טובי הסינפסות והמחשבות, על מנת למצוא הצדקות שכלתניות ודרכי התמודדות. לפעמים זה גם מצליח.
כשזה קורה לי בתחום האישי (בינינו, כנראה שעבורי הכל כמעט אישי), אני מנסה לגייס דברים אחרים – קבלה עצמית, חמלה, והקשבה לתחושות שעולות בי.
אני נעזרת בספרים שקראתי (כמו הלב הנבון של ג'ק קורנפילד), שיטות שהכרתי (כמו הקשבה קוונטית של אור קורן), או פשוט מדיטציות ודמיון מודרך. וכשאלו לא מצליחים, אני מנסה לרגע לשים את עצמי מבחוץ, ולהתייחס אלי כשם שהייתי מתייחסת לאחד מילדיי, או לחברה טובה. אז אני מצליחה לגייס חמלה ולנטרל את השיפוטיות העצמית.
ומדי פעם, אני נזכרת באמנים ובסבל האנושי שהיה מנת חלקם. נכון, צרת רבים אינה ממש חצי נחמה, אבל כשאני קוראת או מקשיבה להם, אני מבינה שהעיסוק בתחום כל כך עדין, כנראה לעולם לא ילך יד ביד עם "עור של פיל". לא שיש לי משהו נגד פילים, אבל נו באמת.
לאחרונה קראתי את ספרו של ג'וליאן ברנס על חייו של שוסטקוביץ'. כמה סבל היה שם. סבל שלא הסתיים אף פעם. סבל שהביא אותו לפחד תמידי מהלילות. לפעמים גם מהימים. מבעד לדפים רציתי לחבק אותו. לבי יצא אליו.
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי – יש סבל ברגישות. אבל בסופו של דבר, ההתמסרות וההקשבה לרגש הביאה לי כמעט את כל מה שיקר לי בחיים. לא, אני לא מוכנה לוותר ולו על ננומטר של רגש.
ואז, בבוקר יום חמישי האחרון, פתחתי את העיתון כדי לגלות שאחד הזמרים האהובים עלי נפטר. נזכרתי במבט שבעיניו בסוף השיר הזה, שגרם לי לדמוע שוב ושוב, ונדמה לי שזה עזר לי טיפ טיפונת לחמול על עודף הרגישות הזו שלי.
