הטריילר לסדרה החדשה של כאן עורר בי אי נוחות. בתור מישהי שחווה את גיל המעבר זה משמח אותי מאוד שהנושא הזה עולה לדיון בשנים האחרונות.
אבל אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות, זה שכשנושא עולה לדיון, לא פעם עומדים מאחוריו אינטרסים, או בשפה פשוטה – מישהו מושך בחוטים. אילו היינו חיים בעולם מתוקן ומלא יופי, המושכים בחוטים היו למשל ארגוני נשים. אבל יש לי תחושה שבנירמול (מילה שבחיי שכדאי כבר להוציא מהלקסיקון) האינטנסיבי של גיל המעבר הם לא השחקנים הראשיים. אם יתברר שהסדרה ממומנת בין השאר על ידי חברות התרופות אני אהיה האחרונה להתפלא.
ניסיתי להקשיב לפודקאסט של כאן על הסדרה, אבל בערך בדקה 13, כשענת גורן אומרת שהסדרה מראה את כל הצדדים וכל האפשרויות (כלומר גם לקחת הורמונים וגם לא), אז ש"כל אחת תמצא לה את הרופא שלה", לחצתי על הכפתור ולא חזרתי. צדקתי – מסתבר שגם גיל המעבר נמצא עכשיו תחת חסותה של הרפואה.
אומרים שלאחרונה יש קושי להשיג מדבקות אסטרוגן, שהביקוש גדל מאוד בשנים האחרונות. הממסד הרפואי שינה את היחס לטיפול הורמונלי, ופתאום הוא כבר לא מסוכן ואפילו מומלץ. אז אם האסטרוגן שלנו יורד בגיל המעבר (וכנראה יש בטבע סיבה טובה לירידה שלו), אז הרפואה באה להצילנו ומציעה לנו להשלים אותו. אבל זה לא חד פעמי – אנחנו נצטרך להשלים אותו שוב ושוב. אנחנו הופכות תלויות במוצר של חברות התרופות. וכך הרפואה משתלטת לנו על תקופה בחיים, וטורחת לומר לנו שהיא יכולה לעזור לנו "לנהל" אותו טוב יותר.
וזה מוביל אותי לנושא שעליו רציתי לכתוב. לא גיל המעבר, אלא תופעה רחבה יותר של השתלטות הרפואה על כל מרחבי החיים, תוך מיתוג מבריק של המהלך כ"בריאות".
נתחיל?
מהי בריאות?
לפני כמה זמן העברתי הרצאה בכנס אקדמי, ואחד המושבים הוקדש לפלסיבו בימי הביניים. שלוש היסטוריוניות מקסימות סיפרו על תפיסת הבריאות והרפואה בימי הביניים. התרגשתי לשמוע שנמצאו עדויות לכך שכשאדם חלה או לא חש בטוב, קודם כל ניסו הרופאים לדאוג לו לסביבה בריאה, בקרב המשפחה. אחר כך המליצו לו לשנות את התזונה (מסתבר שיש ספרי מתכונים לחולים שנשמרו מאז). אם זה לא עזר, פנו לצמחי מרפא, ורק אם כל אלה לא עזרו – רשמו לו תרופה. כלומר תרופות היו המוצא האחרון. זה לא רק בגלל שלא היו אז כל כך הרבה תרופות, אלא משום שזו הייתה התפיסה.
עפ"י הגדרת ארגון הבריאות העולמי, בריאות היא לא רק היעדר מחלה. בריאות היא:
"a state of complete physical, mental and social well-being and not merely the absence of disease or infirmity." (מכאן)
יש הרבה ביקורת על ההגדרה הזו, ובכלל על הארגון הזה, אבל כרגע נשאיר אותה לפוסט אחר. בהמשך, הארגון גם מציין שחלק מתפיסת הבריאות היא גישה לידע רפואי ופסיכולוגי. זה מעניין שהארגון לא מגדיר בריאות באמצעות רפואה, אלא בריאות באמצעות איכות החיים. הרפואה כן מופיעה שם כאחד האמצעים להשגת הבריאות, אבל לא כבריאות עצמה.
זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש שבמהלך הקורונה קראו לנו שוב ושוב להימנע מפעילות גופנית באוויר הצח (זוכרים שהוציאו גולשים מחוף הים? זה היה כל כך מסוכן לבריאותם!), יציאה לא חיונית מהבית (זוכרים את "Stay home"?), או ריחוק חברתי (מי אמר social well-being ולא קיבל?). אין ספק שהחברה בארגון עקבו באדיקות אחר ההגדרה שלהם.
בכל ההגדרה הזו של בריאות, אפילו של ארגון כל כך שנוי במחלוקת, שכנראה מלא באינטרסים, לא מצאתי אפילו רמז לטיפול, בדיקות או מעקב אחר מדדים. עם זאת, כמעט כולם מסכימים היום שכדי להשיג את אותה בריאות או Well-being, צריך להשתמש ברפואה.
כיום אנחנו משתמשים במילה "בריאות" כדי לתאר שלל פרוצדורות רפואיות כמו בדיקות סקר למיניהן, גילוי מוקדם של מחלות, בדיקות גנטיות, ניטור אינסופי (עוד נגיע אליו), מעקבים אחר מדדים שונים, בדיקות תקופתיות וכמובן הגביע הקדוש – חיסונים. מי שמקפיד על כל אלו נחשב היום ל"בריא". האם כל אלו פעולות של אדם בריא? או של אדם שחרד לבריאותו?
הרפואה משתלטת על המרחב
בשנת 1976 כתב איבן איליץ' את אחד הספרים הכי מבריקים שקראתי, "נקמת הרפואה" שבו הוא מתאר כיצד הרפואה השתלטה על כל תחומי החיים שלנו. לטענתו, היום כדי להיחשב "בריאים" אנחנו אמורים לקבל אישורים שמגיעים, איך לא, מהממסד הרפואי. כך עלינו לעבור דרך רופא כדי להתגייס, להתקבל לעבודה, להוציא רישיון או ללמוד. בתקופת הקורונה הגענו לשיא, כשנאלצנו לעבור בדיקות או להתחסן כדי לעבוד, לטוס או להיכנס למרחב ציבורי או עסקי.
הסכנה הגדולה של הרפואה, וכנראה זו שתתנקם בה, עפ"י איליץ', היא אובדן האמונה של האדם ביכולתו לדאוג לבריאותו. במקום לאכול בריא, להוריד סטרס, לטפח חברויות ולמצוא משמעות בחיים, היום מי שדואג לעשות בדיקות סקר ולהתחסן בכל מנה המוצעת לו, מחשיב את עצמו בריא. רוב האנשים גם זקוקים לרופא שיגיד להם שהם בריאים. אפשר לקרוא עוד קצת ממחשבותיי בעקבות הספר של איליץ', כאן.
בהמשך לאיליץ' – רוברט מנדלסון הוא כנראה אחד הרופאים הכי נחמדים שמעולם לא פגשתי, לצערי. פעילותו הוכיחה לו עד כמה רקובה המערכת. בספר שלו, שנכתב בערך באותה תקופה כמו זה של איליץ', הוא מתאר מה קורה לאדם כשהוא מגיע לרופא וממליץ להימנע ככל הניתן מלהגיע לבתי חולים, ובכלל לטיפול רפואי. אם אתם הורים צעירים, אני ממליצה בחום להשיג את הספר שלו "איך לגדל ילדים בריאים למרות הרופא שלכם" – הוא נתן לי המון כוח וידע בתור אמא צעירה.
מנדלסון, אגב, ממליץ שחולה יהיה בסביבה הכי נעימה לו – עם המשפחה והאנשים שאוהבים אותו. זה שוב הזכיר לי את המרשם העתיק מימי הביניים לבריאות. היום מנסים להרחיק ולבודד חולים מבני משפחותיהם, כשמאפשרים להם שעות ביקור ספורות בלבד במחלקות בתי החולים. הוא מרחיק לכת וטוען שהרפואה ממש הכריזה מלחמה על המשפחה. האם זה עוזר לריפוי? נראה לי שבעיקר של המערכת, אבל לא של החולה.
האם זו בריאות או בכלל רפואה? ולמה אנחנו משתפים פעולה?
אני לא רוצה לבטל לחלוטין את הרפואה, יש לה הישגים מופלאים ויש מצבים שבהם היא פועלת כמעט כמו קסם, אבל ההתערבות שלה בכל סימפטום, שלב בחיים, או כניסה לחיים החברתיים היא לא מידתית. הרפואה אמורה הייתה לטפל באנשים חולים, אבל היא החלה לטפל גם באנשים בריאים, בטענה שאולי בהמשך הם יחלו ולכן נדרש לטפל בהם כבר עכשיו. כלומר היא התחילה להסתכל על בני האדם כבעלי פוטנציאל לחלות, ולנהל את הסיכונים עבורם. תחום השיפוט של הרפואה התרחב פלאים.
לכל מערכת יחסים יש שני צדדים, ואני חושבת שאנחנו שחקנים מאוד פעילים במערכת היחסים בין המערכת הרפואית והחברה. אנחנו כבני אנוש זקוקים לודאות, והרפואה למדה להציג את עצמה כמי שיודעת לספק לנו אותה. כשאנחנו הולכים לרופא והוא נותן שם למה שאנחנו מרגישים, משום מה – זה מרגיע אותנו. אנחנו עושים אאוט-סורסינג לבריאות שלנו, רק כדי שמישהו ינהל את חוסר הודאות הזו בשבילנו.
אנחנו פעילים גם בעשייה למען הבריאות שלנו – כי היום בריאות היא כבר לא מצב אלא הרבה פעולות שצריך לעשות – להיבדק, לנטר, לשמור, להתחסן, ועוד ועוד. השמירה על הבריאות היא פרויקט מתמשך וסופר פעיל. אם הזכרתי קודם את הניטור האינטנסיבי, שרק התרחב בשנים האחרונות בחסות הטכנולוגיה (שעונים חכמים, טבעות, חיישנים, אפליקציות למיניהן ועוד) – זה מרגיש כאילו הגוף שלנו, או הבריאות שלנו, הפכו למשהו שצריך כל הזמן "לנהל" – במקום פשוט לחיות. כבר כתבתי פוסט שלם על השיפור העצמי המתמיד, ואני חושבת שגם הוא חלק מתהליך הפיכתה של הבריאות לבת חסותה של הרפואה.
מסגור של "בריאות"
את ג'ורג' לייקוף הכרתי (לא אישית, לצערי) דרך אחד הספרים הנפלאים שקראתי על כיצד אנחנו משתמשים ביומיום במטאפורות וכיצד הן מעצבות את התפיסה שלנו. בהמשך, העמקתי קצת בתיאוריות שלו לטובת מיני מחקר משותף שעשיתי עם חברה מתחום הבלשנות, והתאהבתי. לייקוף טוען, בין השאר, שהמסגור שבו משתמשים משפיע על האופן שבו אנחנו חווים את המציאות. הוא מתעסק לאחרונה לא מעט במסגור של מסרים פוליטיים (בעיקר בנסיון להבין איפה הדמוקרטים נכשלים והרפובליקנים מצליחים, כמו בספר הזה), ולא כל כך בנושאי בריאות, אבל אני מרשה לעצמי לשאול את הרעיונות שלו כדי לדבר רגע על מהי בריאות מול רפואה.
מסגור, עפ"י לייקוף, מפעיל אצלנו מסגרת חשיבה (הדוגמה הכי פשוטה שלימדה אותי חברתי הילה – כשאומרים לנו מסעדה, אנחנו מיד חושבים על תפריט, מלצרים, אוכל, מפות, שולחנות וכד'. כלומר המילה מסעדה פועלת כמסגרת ומפעילה אצלנו שלל רעיונות קשורים). כשאני שומעת "רפואה" אני מיד חושבת על הצלה, בתי חולים, טיפול, רופאים, אבחון, תרופות. כשאני שומעת "בריאות", לעומת זאת, אני חושבת על ההליכות שלי בים. ובכלל על חיים טובים, פעילות גופנית, תזונה, שמחה, אחריות וחוסר תלות, בחירה וגם על קשרים חברתיים (מחקר הבלו זונס מוכיח שאני לא חיה בלה לה לנד). ועכשיו גם הבנתם את בחירת התמונות לפוסט הזה, נכון?
האם מדובר בהפעלת כוח? על ידי מי?
אחת העדשות המעניינות שמשמשות אותי במחקר שלי, היא תיאוריית ה BioPower של מישל פוקו. לטענתו, המדינה המודרנית עוסקת לא מעט בניהול אוכלוסיות דרך שליטה על הגוף ועל תהליכים שפעם נחשבו "טבעיים" – כמו למשל לידה ומוות. כשכולם מנוטרים, והכל ידוע על מצבם – קל יותר לנהל אותם. מה שפעם היה שמור לזמנים טרגיים כמו מגפות, בהם היה נחוץ לנהל רישום מדויק של האוכלוסיה כדי להגן עליה, הפך לדבר שבשגרה.
פוקו מזכיר לא מעט מנגנונים בהם המדינה משתמשת כדי לנהל את האוכלוסייה, וחלק מהם הם מנגנונים כמעט "שקופים" – כמו למשל מנגנוני סיווג וקיטלוג של האוכלוסייה (זוכרים את המחוסנים מול הלא מחוסנים בתקופת הקורונה? את התו הירוק? את הצגת הבדיקות השליליות כדי להיכנס למקומות?) ואת הנורמות שנטמעות בחברה.
מה שעוד יותר מעניין אצל פוקו, זה שאותן נורמות ואותם כוחות לא תמיד מופעלים מבחוץ, אלא הופכים למשהו שהאדם מפעיל על עצמו – וכך אנחנו "מנהלים" את הבריאות של עצמנו ע"י לקיחת אחריות – עושים בדיקות בזמן, מנדבים מידע, מודדים את לחץ הדם או רמת הסוכר. וזה נחשב בעינינו, גם בלי שמישהו מבחוץ יכפה את הפרוצדורות האלו עלינו, כשמירה על הבריאות. שמתם לב, למשל, כמה נשים מפצירות באחרות לעשות ממוגרפיה – רק כי הבדיקה הזו הפכה להיות נורמה מעל גיל מסוים? היום אישה שמודיעה (וזה כמובן חשוב מאוד לדווח על כך ברשתות החברתיות) שהיא נבדקה, בעצם מסמנת לעצמה ולאחרים, שהיא מקפידה על הבריאות שלה.
המומחים החדשים
תוסיפו לזה את המדיה החברתית ושאר משפיעני "בריאות" שהיום הפכו למומחים החדשים שממליצים לנו על בדיקות, או לא לעשות בדיקות, על דיאטת חלבון, או לחילופין על תזונה טבעונית, ועוד ועוד. על כל משפיען שיפציר בכם למדוד את הסוכר, תמצאו אחר שיגיד לכם רק להקשיב לגוף. מה הפלא שאנחנו מבולבלים?
המומחים המסורתיים, או אם תרצו לקרוא להם רופאים (הם לא אשמים, בעיני. זו המערכת הגדולה שמקולקלת. אני מאמינה באמת ובתמים שאנשים הולכים ללמוד רפואה מתוך שליחות ורובם רוצים באמת להיטיב עם העולם), לא עוסקים היום רק בהבראת החולים. הם מחליטים האם אנחנו כשירים, בריאים, מסוגלים, מבוטחים. הם בעצם הפכו לחותמת לחיים, תנועה, חינוך, עבודה. לכן זה לא מפתיע אותי שקמה תנועת נגד של מומחים מטעם עצמם, או של אנשים שפשוט קוראים תיגר על הקונצנזוס הרפואי.
ואולי כל זה קורה גם משום שהרופא שינה את תפקידו. אם פעם היינו מגיעים אליו כשהיינו חולים, היום אנחנו מגיעים אליו כדי להיחשב בריאים. אנחנו הולכים אליו כדי להיבדק ולוודא שאנחנו לא חולים. זו כבר לא רק פרקטיקה, זו ממש תפיסת עולם.
אם תחום השיפוט של הרפואה התרחב מטיפול במחלה ועד ניהול אנשים שבכלל לא חולים, נראה לי שמשהו השתבש. אולי ההישג הכי גדול של ההשתלטות הזו, הוא שהיא משנה את היחס שלנו אל הגוף שלנו. לסיום, אני רוצה לשאול – מה אנחנו מאבדים כשהידיעה אם אנחנו בריאים עוברת מהגוף שלנו למערכת שלמה של רופאים, מומחים, בדיקות, מדדים ומכשירים?
