"עשה באפס מעשה והכל מעצמו ייעשה"

(מתוך ספר הטאו- לאו צה)

בשנים האחרונות אני מבינה שהעבודה הקשה ביותר היא לא ללמוד דברים חדשים אלא לנקות ולשחרר את הדפוסים והידע הקיים.

לימדו אותנו תמיד שכדאי להיות פרואקטיביים. אמרו לנו שמי שמחכה שדברים יקרו לו, לא משיג דבר בחייו. המליצו לנו ליזום ולא להמתין, להעז ואפילו להרשות לעצמנו להיות קצת חוצפנים (אנחנו בכל זאת הסטארט אפ ניישן). סיפרו לנו שאם נתכוונן ממש ממש חזק נשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו. הרי אפילו עליסה בארץ הפלאות יודעת שאם היא לא תדע לאן היא רוצה להגיע, זה לא משנה לאן היא תפנה.

אבל אולי זה לא לגמרי נכון? אולי לא לכל אדם מתאים ליזום? אולי המטרות צריכות דווקא להיות מעורפלות ולא מדויקות? אולי המתנה דווקא נכונה מפעם לפעם? אולי כשאנחנו מתכווננים למשהו אחד, אנחנו בעצם מפספסים את כל שאר הדברים הנפלאים שיכלו לקרות לנו?

לפני שנים, ברגע שקראתי את סיפור חייו של מייקל זינגר, עוד הרבה לפני שהתחלתי ללמוד ממנו ולתרגל קונדליני לעומק, הרגשתי, ממש מתוך הגוף והלב – שלמרות כל מה שלימדו אותי, זו כנראה לא הדרך הנכונה עבורי. האמת היא שכמעט אף פעם השיטה הזו לא עבדה לי.

הדברים הכי טובים בחיי קרו כשלא יזמתי, התכוננתי או חשבתי עליהם. הם הופיעו כשאני הרשיתי לעצמי להיות פתוחה, כשבמקום להבין, הקשבתי ללב ואמרתי "כן". לא תמיד הייתי מוכנה, בדרך כלל קצת נבהלתי אחרי אותו "כן", אבל תמיד זה הוכיח את עצמו. כך עליתי לראשונה על במה כדי לשיר, כך פגשתי את בן הזוג שלי, כך הכרתי אנשים יקרים ללבי, כך פתחתי את הבלוג הראשון שלי, כך התחלתי להרצות וכך נחשפתי לתחומים שמעולם לא חשבתי שאהפוך למקצוע.

בשנים האחרונות, יחד עם ההרצאות והספרים של מייקל זינגר, העבודה הכמעט סיזיפית של היוגה, התורה של העיצוב האנושי והניסיון האישי הזה שתיארתי, הבנתי שכל העבודה שלי היא בכלל לפתוח את הלב, או יותר נכון – לא לסגור אותו לעולם. כדי לפתוח את הלב צריך לנקות הרבה דפוסים, לשחרר כל כך הרבה סיפורים שיש לנו בראש ולתת לקולות שעליהם גדלנו לצעוק כמה שהם ירצו, מבלי להקשיב להם.  

כשהחלטתי לרדת מגלגל הריצה, הבנתי שאני רוצה שדברים יקרו ללא מאמץ. מסתבר שהעבודה שלי היא לגמרי אחרת ממה שחשבתי. כשדברים קורים נכון, הם לא דורשים מאמץ. אני יכולה לקרוא 10 ספרים כדי להתכונן לקורס הבא שאעביר, וזה ילך בקלות, כי אמרתי "כן". אני יכולה לתרגל שעתיים יוגה ביום וזה יהיה ללא מאמץ, כי אמרתי "כן". אני יכולה להעביר הרצאה בת שעה על נושא שמעולם לא חשבתי שארצה עליו, ואתכונן אליה ימים שלמים, וזה יעשה תוך הנאה, בקלילות.  

יש הבדל גדול בין העשייה הזו, שנכנסת למחוזות הזרימה והקלילות, ובין הריצה חסרת התכלית על גלגל הריצה שנועדה להשיג, להיות חלק מהדופק של העולם הזה, להספיק, לשחק את המשחק, לשווק, למכור, להוכיח, לקבל הכרה.

יש בי איזו ידיעה, שמתחזקת עם השנים, שמוטב לתת לדברים לקרות. ברוב המקרים זה הרבה יותר קשה מאשר ליזום, כי מצב של אי עשייה הוא כמעט לא טבעי עבורינו. אבל אולי אלה שוב הקולות, הדפוסים והאמונות המגבילות אותנו. העשייה הנכונה עבורי היא כנראה זו שמגיעה מתוך השקט, מתוך ה"כן", מתוך הלב הפתוח – ואז העשייה הזו קורית ללא מאמץ. כמעט ללא עשייה.

בשירה, המצב הזה של זרימה ו"ללא מאמץ" הוא המצב האולטימטיבי אליו אני חותרת להגיע. לפעמים עוברות שנים עד שהקול מוצא בדיוק את מקומו בפראזות המורכבות ואז נדמה שהשירה נעשית ללא מאמץ, כמעט כמו מנוחה. לפעמים רק לאחר שאני משחררת את היצירה זה קורה. ממש כמו בחיים.