בעולם מתוקן לא הייתי צריכה לכתוב את הפוסט הזה.
בעולם מתוקן מילים היו יכולות לחולל נסים בנפש.
בעולם מתוקן היינו מאמינים זה לזה, וזה בזה.
בעולם מתוקן לא היינו צריכים לצאת ולהפגין.
בעולם מתוקן היינו מעריכים מקצועיות על נפנופי ידיים בטיקטוק.
בעולם מתוקן לא היה קשר בין דת ומדיניות ציבורית.
בעולם מתוקן הלב שלנו לא היה נסגר לעולם.
בעולם מתוקן המורים היו האנשים הכי מוערכים בחברה.
בעולם מתוקן היינו מקשיבים לגוף שלנו לפני שהיינו מקשיבים לרופא.
בעולם מתוקן היינו מבלים יותר בטבע ופחות מול המסך.
בעולם מתוקן היינו זוכים להכרה על העשייה שלנו.
בעולם מתוקן היינו שופטים אדם לפי יופי הלב ולא יופי הפנים.
בעולם מתוקן נבחרי הציבור היו אנשים שרוצים לפעול לטובת הציבור.
בעולם מתוקן היינו שואפים לדעת יותר, לא לשם מניפולציות על הטבע או על האדם, אלא לשם הסקרנות.
בעולם מתוקן לא היתה רפואה מלבד רפואה מונעת. מזונות כמו פטריות שיטאקי היו נחשבים לתרופה היעילה ביותר.
בעולם מתוקן כשהיינו רואים אדם בודד, היינו יושבים איתו.
בעולם מתוקן אנשים לא היו משקיעים שעות ביצירת מופע יחיד בכיכובם באינסטגרם, אלא בפנימיות.
בעולם מתוקן היינו מקשיבים ללאונרד ורואים את היופי בסדקים של כל אחד.
בעולם מתוקן כשלא היינו מרגישים בטוב, היינו מפנים זמן למנוחה אמיתית.
בעולם מתוקן היינו יודעים להקשיב. אחד לשני, לעצמנו, לרוח.
בעולם מתוקן היינו מאפשרים לטכנולוגיה לשרת אותנו, ולא להיות האדון שלנו.
בעולם מתוקן המעלה הכי נחשבת היתה ענווה.
בעולם מתוקן היינו קונים מהעסקים הקטנים שקרובים לנו לבית.
בעולם מתוקן אמנים היו בעלי מעמד על, כי היינו מבינים שהם חשובים לנפש שלנו יותר מתרופות.
בעולם מתוקן לא הייתי יכולה להמשיך את הרשימה הזו עוד ועוד.
בעולם מתוקן לא היינו צריכים לתקן את העולם.
בעולם מתוקן היינו שולחים מסרים דרך שירים, והצד השני היה מבין בדיוק מה מתרחש לנו בלב.
