אי חשיבות קוסמית
לפני כמעט שנתיים, בתחילת המגיפה, חשבתי שקיבלנו הזדמנות ללמוד שני דברים חשובים: צניעות ואחדות. הצניעות היתה מתבקשת כי לא ידענו אז כלום (ועד היום רב הנסתר על הגלוי), בין אם אנחנו מומחים למגיפות וחיסונים ובין אם אנחנו הדיוטות. ואחדות, כי היה נדמה לי שכולנו יחד בזה – נפגעים, חסרי אונים, מפוחדים ומקווים לסיום המגיפה הזו.
די מהר הבנתי שהמחשבות שלי והמציאות נמצאות ביקומים מקבילים. כל אחד הפך להיות ידען, הממשלות דחפו לפתרונות שעד היום לא הוכחו, הנרטיב היחיד ששולט הוא יהיר וניסיוני, והפילוג בין מי שבחר להכניס לגופו תרכיב זה או אחר, או לא, נדמה קשה מתמיד. אין צניעות ואין אחדות.
הטלת ספק וצניעות תמיד היו חלק מאוד חשוב במדע ובחברה. מדע ללא הטלת ספק לעולם לא יתקדם, וחברה ללא האנשים שנוהגים לשאול שאלות ולשאוף לפתרונות טובים יותר תגיע די מהר לסטגנציה. והנה נוכחנו שהטלת ספק ושאילת שאלות הן לא רק תמוהות, אלא אפילו מסוכנות. וממילא, הן לא מקבלות במה בערוצי המדיה השונים.
אני לא יכולה שלא לתהות האם הרשתות החברתיות בפרט, והדיגיטל בכלל, לא אחראים במידה מסוימת למגמות האלה של פילוג ויהירות. כבר ראינו שההתנהגות במדיה החברתית משפיעה על ההתנהגות במרחב הפיזי. המרחק בין גיבורי מקלדת לבריונות במרחב הפיזי קצר ממה שנדמה לנו. ההקצנה היא בהחלט תוצר גם של המדיה החברתית.
במדיה החברתית, הודות לבועת הסינון, אנחנו מוצאים חיזוק תמידי לדעות שלנו, ולכן לא רק שאנחנו מתבצרים בעמדותינו, אנחנו גם מחזקים אותן ולכן מאפשרים לעצמנו לפעול בשמן. כל מי שחושב אחרת מיד מקוטלג כהזוי או מטורלל. תוסיפו לזה פמפום תמידי של פחד ונרטיבים יהירים, והרי לכם מתכון בטוח לפילוג והסתה.
ראינו גם שהמדיה החברתית, ובעיקר אינסטגרם, בה כ 80% מהפוסטים שאנחנו מעלים עוסקים בעצמנו, מעצימה את הנרקיסיזם. קיבלנו במה בחינם, והנה אנחנו מנצלים כל רגע קט כדי לעלות עליה ולספר לכל העולם מהן הדעות שלנו, מדוע אנחנו צודקים, וכמה טיפש כל מי שלא מסכים איתן.
השילוב של נרקיסיזם והקצנה הוא בדיוק ההפך ממה שקיוויתי שנלמד מהמגיפה: במקום צניעות קיבלנו יהירות, ובמקום אחדות קיבלנו פילוג. כל אחד הפך למומחה למגיפות, מסיכות וחיסונים. כולנו מחלקים את העולם לטובים ורעים (הנה מאמר מצוין של פרופ' אסא כשר על כך), או מוגנים ומסוכנים, וכולנו חוטאים בחשיבות מוגזמת של הדעות שלנו בפרט, ושל קיומנו בעולם הזה בכלל. וזה מביא אותי למושג מעניין שבו נתקלתי לאחרונה:
מהי אי-חשיבות קוסמית?
אני נתקלתי במושג לראשונה בספר 4,000 שבועות , לכאורה ספר על ניהול זמן, אבל בפועל ספר על החיים. הנה הפרק על אי חשיבות קוסמית.
במונחי היקום, די ברור שהחשיבות של כל אחד מאיתנו היא שולית. האמת היא, שבמונחי היקום גם הקיום של כל המין האנושי הוא כנראה שולי. למעשה, נדרשת מידה לא מועטה של מגלומניות ונרקיסיזם כדי לחשוב שהקיום שלנו משמעותי באמת.
חשוב לעשות הבחנה בין אי-חשיבות קוסמית ובין ערך. החיים שלנו יכולים להיות לא חשובים ליקום, אבל בעלי משמעות וערך רב עבור אנשים סביבנו, עבור החברה כולה, אולי אפילו עבור כדור הארץ. ואת הערך הזה חשוב שנמשיך לתת. זה אחד היסודות של שיווק באמצעות תוכן, וזו גם תרופה מעולה לאגו שלנו.
מסתבר שפילוסופים רבים נדרשו לסוגיה של אי חשיבותנו הקוסמית וההשלכות שלה. תוכלו לקרוא עוד קצת על אי-חשיבות קוסמית והסוגיות הפילוסופיות והפסיכולוגיות הקשורות אליה, במאמר הזה.
מה אנחנו יכולים לעשות עם הרעיון של אי-חשיבות קוסמית?
אם המדיה החברתית מטפחת את הנרקיסיזם והעיסוק הכמעט אובססיבי בעצמי, הרי אי-חשיבות קוסמית יכולה לשמש לנו כאנטי-דוט. המדיה משכנעת אותנו שכל דעה, תצלום, טיול או מחשבה ראויים להופיע בה? אי-חשיבות קוסמית טוענת שזה לא באמת משנה. העולם ימשיך להסתובב, עם או בלי הציוצים שלנו, ולכן אולי מוטב שנניח להם קצת ונהנה מאותו עולם.
הצורך לתעד כל פיפס בחיינו מונע מאיתנו לחיות אותם. אני זוכרת איך ישבתי במסיבת הסיום הראשונה של הבכור שלי בגן, ולפתע שמתי לב שאני ההורה היחיד שלא מחזיק מכשיר כלשהו ומתעד כל תנועה בריקוד של הילדים. הייתי עסוקה בלהביט בעיניו של בני ולתת לו חיוך מחזק. מאז חוויתי עוד אינספור חוויות כאלה – בטיולים, בגיבושים חברתיים, בטקסים וכמובן בעבודה. בשלב כלשהו זו היתה בחירה מודעת, להיות ברגע באמת ללא הצורך לתעד אותו.
וזה לא רק לחיות את החיים באמת ולחוות אותם, אלא להבין שיש דברים שלעולם לא יהיו ראויים לצילום, תיעוד או משפט השראה, אבל הם חשובים לא פחות.
בספר 4,000 שבועות, מדובר על תרפיית אי-חשיבות קוסמית. עפ"י הרעיון הזה, שקסם לי מאוד, לו היתה לנו הבנה של אי חשיבותנו או אי הרלוונטיות שלנו במונחי היקום, אולי היינו פחות נאבקים להיות כל הזמן בשליטה – על הזמן, על המיתוג שלנו, על הלייקים והעוקבים שלנו, על הקריירה, על הרושם המהונדס שכולנו מבקשים לייצר.
ואולי, רק אולי, היינו פחות מפחדים "לבזבז" את הזמן שלנו. בפועל, למרות שאנחנו שואפים להיות כל הזמן פרודוקטיביים ובשליטה, אנחנו מבלים הרבה יותר מדי ברשתות החברתיות ובתחזוקת התדמית שלנו (שלא באמת מעניינת אף אחד, ובטח שלא את היקום), ובסופו של דבר מבזבזים המון זמן על פעילויות זניחות שלא מביאות לנו משמעות אבל אולי מעלות לנו את הדופמין ומספקות רגע של אשליית חשיבות.
אבל רגעים כמו בילוי עם אהוב, כוס יין עם חבר טוב, הכנת ארוחה מזינה לילדים שלא בהכרח מצטלמת טוב – חשובים לא פחות. אולי אם נניח רגע לחשיבות העצמית שלנו, נבין שיש לנו המון דרכים ראויות לבלות בהן את הזמן.
חשבתי על אי החשיבות הזו בקיץ, כשבעיצומו של אחד מגלי הקורונה, הנוכחות בשיעורים הדללה עוד ועוד. כשצעדתי לשיעור האחרון בסמסטר, אמרתי לעצמי שלו רק יגיע סטודנט אחד, ואוכל לתת לו משהו, הרי שעשיתי את שלי. זה לא מצטלם טוב, זה לא משהו להתגאות בו, אבל זה רגע אחד מזוקק בעולם ריאלי, שגם לו אין חשיבות של ממש ביקום, אבל יש בו ערך. זה בדיוק מה שקרה, אגב. הגיעה לשיעור סטודנטית אחת ואני זכיתי לתת לה ערך.
איך משלבים את הרעיון של אי-חשיבות קוסמית בחיים?
במנות קטנות ומפעם לפעם. אני לא פילוסופית ובטח לא מומחית לניהול זמן או שמירה על שפיות, אבל אני כן יכולה לשתף אתכם בכמה דברים קטנים שעוזרים לי לקחת את עצמי קצת פחות ברצינות.
- להביט בשמיים. כבר כתבתי על כך באחד הפוסטים ולא סתם. מדובר במן תרופת פלא שמעצימה את החוויה שאנחנו רק חלק כל כך זעיר מהעולם והיקום. זה אמנם לא תמיד מחזיק מעמד ליותר מכמה שעות, אבל אפילו אם נצליח מפעם לפעם להרגיש כמה גדול היקום וכמה קטנים אנחנו, ואולי גם ההחלטות שלנו, ובטח הלייקים והחשיפה שלנו, הרי שאפשרנו לעצמנו רגעים של נשימה. הנה אחת החוויות האישיות שלי.
- לשקוע מפעם לפעם בקריאת ספרי אסטרופיזיקה בפרט ומדע בכלל. לאחרונה קראתי את ספרו של אבי לייב, חוצן, שמספר על האפשרות המלהיבה שיש אי שם חיים. על הדרך תוכלו לקבל מסמך מרתק על התפתחות או סטגנציה במדע. מומלץ.
- להפריד בין מתן ערך ובין חשיבות קוסמית. אם כבר אנחנו פה, ואין לנו חשיבות ביקום הזה, בואו נעשה קצת טוב! אלו יכולים להיות הילדים שלנו, מישהו שעובר מולנו ברחוב וזוכה לחיוך, לב פתוח או חמלה כלפי אדם או בעל חיים. כל דבר שיכול להביא אותנו לתת משהו קטנטן מאיתנו לאחר.
- לעסוק, לפחות בחלק מהזמן, בפעילויות שהן לא למטרות גדולות כמו פרסום, הצלחה או מיתוג. אצלי זו המוזיקה שמזינה את הנפש והרגש, שמזמן הבנתי שאין לי צורך "להגיע" איתה לקו סיום כלשהו. אני ממליצה למצוא משהו שבו אתם יכולים פשוט להיות בזרימה (מומלץ לקרוא את הספר הנפלא של המחבר ששמו בלתי אפשרי לביטוי, ולהבין מה זה בדיוק המצב הזה של זרימה).
- להיות בטבע. להביט בו, להקשיב לקולותיו, להתמסר אליו ולמחזוריות שבו, לסמוך עליו שימשיך להיות פה ושיש לו תמיד מה ללמד אותנו. אצלי זה הים. בחרו לכם את פיסת הטבע האהובה עליכם, אפילו אם זה רק פרח קטן על השולחן שבחרתם לטפח. הנסיך הקטן יכול ללמד אותנו שאפילו לשושנה אחת יש משמעות גדולה.
- להרהר מפעם לפעם באחד הציטוטים האהובים עלי:
ומה עובד לכם? האם יש לכם מחשבות על אי החשיבות של חיינו בכלל, ושל התיעוד והבילוי במדיה החברתית בכלל? אשמח לשמוע.
6 תגובות
איך את משתלבת לי יופי עם מה שאני קוראת עכשיו. אנטוני דה מלו שאומר בין היתר שרק כשאנחנו מקבלים את היותנו בני תמותה אנחנו מתחילים לחיות באמת.
תודה גיל על שאת עוסקת בנושאים לא פשוטים ומצליחה להוריד אותם לקרקע באופן כה קוהרנטי ונגיש.
זה כל כך נכון, וכל החיים אנחנו נאבקים בהיותנו בני תמותה. עד שזה מאוחר מדי. או כמו שאומרות האחיות שייקספיר:
"life is a strange thing. Just when you think you've learned how to use it- it's gone"
תודה על התגובה רחלי 🙂
הנושא של היותנו "בני תמותה" קיבל אצלי תפנית חדה כאשר נחשפתי – לפני שנים רבות, בלונדון – למדיום (מתקשרת כשהיא בטראנס), ששינתה לי את כל תפיסת העולם לגבי החיים: מראייה דו-מימדית לתלת-מימדית. משהו משהו.
נשמע כך. מעניין לשמוע מה הבנת…
הבנתי, שכל אחד מאיתנו אינו הגוף שלו, אלא יש לו גוף (ל-120 שנה…) ואח"כ חוזרים ל'חיים האמיתיים' – בפורמט אנרגטי, קוסמי.
זה נשמע מעניין, ואפילו קצת מנחם 🙂