האם (עדיין) אפשר לסמוך על המדע?
הקורונה כמקרה בוחן (או למה זה לא באמת מדע)
מאז ומתמיד חיבבתי מדע. למדתי אותו, קראתי אודותיו והתרגשתי מתגליות חדשות בו. כל השנים קראתי ספרי מדע והערצתי את האנשים שעשו לילות כימים כדי להבין יותר את הטבע סביבנו. עד היום אני נהנית לקרוא ספרי אסטרופיזיקה ולשקוע באי-חשיבות קוסמית מפעם לפעם. כל אחד והתחביבים שלו.
אבל אי שם בשנות העשרים שלי, האהבה שלי החלה להיסדק, בעיקר בקשר לסוג אחד של מדע – רפואה. לאחר שנים בהם התמסרתי לחסדי הרפואה הקונבנציונלית, גיליתי שהיא לא יודעת לתת לי מענה או הסבר, בעוד שדווקא צמחים, תנועה, תודעה או אנרגיה הצליחו להרגיע ולרפא. ואז התחלתי לקרוא ספרים קצת אחרים, שמטילים ספק באמיתות עליהן מבוסס המדע של הרפואה. דרכם גיליתי שלא הכל ברור וידוע, ושיש כוחות חזקים שמושכים בחוטים (רוצים לקבל הצצה לכוחות הללו? מוזמנים להתחיל בספר המטלטל הזה).
תקופת הקורונה היתה מבחינתי השיא של אותו גילוי. התסכול הגדול (שהלך וגדל בכל פעם שנזרקה אלי האמירה "אבל את מתנגדת למדע") שלח אותי לעשות דוקטורט. והוא כמובן קשור למדע. אז בואו נצלול לתוך השאלה המורכבת שלקחתי על עצמי לחקור בפוסט הזה.
מהו בכלל מדע?
מדע הוא בגדול איך שאנחנו מבינים את העולם. הוא אמור לתת לנו הסבר על איך דברים עובדים ולמה הם קורים. חישבו על פיזיקה לדוגמה, שנחשבת למלכה הבלתי מעורערת של המדעים (וירשה את התואר מהמלכה הקודמת, המתמטיקה) – הרי היא באה להסביר לנו איך מתנהג הטבע, למה קורים דברים ולתת תשובות לשאלות שהטרידו את האנושות מאז ומתמיד – החל מההתנהגות החלקיק הקטן ביותר ועד לסודות התרחבות היקום.
אנחנו רגילים לחשוב על מדע יחד עם טכנולוגיות ופתרונות, אבל היסטורית המדע לא נועד לעשות מניפולציות על הטבע, אלא פשוט להסביר אותו. מבחינתי, זה תפקיד צנוע וראוי פי כמה. לצערי, ברגע שהמדע קיבל מעמד על ונקשר בכסף ובפוליטיקה, הוא כבר מתיימר לא רק להסביר דברים או לסייע לאנושות, אלא גם להכפיף אליו את חוקי הטבע. אם תשאלו אותי, זה לא ייגמר טוב. אבל זה כבר נושא לסדרת פוסטים אחרים.
אחד מהקסמים של המדע, בעיני, הוא ההשתנות שלו לאורך הזמן. הידע בו גדל כל הזמן ואנחנו, בזכותו, זוכים להסברים מעניינים על העולם סביבנו. לא מעט מדענים במאה ה 20 טענו שהגענו לתקרת זכוכית, שאנחנו יודעים את כל מה שאפשר לדעת (לפחות בכל הנוגע לשאלות הגדולות). כשאני קוראת דעות כאלו אני רוצה לברוח לאיזו מערה סודית. אבוי לנו אם נמשיך לחשוב שאנחנו יודעים הכל. הנה באה, למשל, תיאוריית הקוונטים ושמטה מתחת לרגלינו הרבה מהדברים שחשבנו שאנחנו יודעים. כמה נפלא לדעת שתמיד יש לנו עוד מה ללמוד ולגלות.
אנקדוטה קטנה על ההיסטוריה של המדע
מכיוון שתמיד היו אנשים שתהו, שאלו שאלות וחיפשו הסברים, היו גם מי שמצאו תשובות. מדהים לחשוב על ראשוני המדענים (אז קראו להם Natural Philosophers) שניסו לפצח את חידות הטבע והעולם. הרצון לייצר סדר והבנה הוא כל כך אנושי, אנחנו הרי עוסקים בזה כל העת בראש שלנו.
רק בהמשך קיבל המדע ממד פרקטי. הרצון להבין את תנועות הכוכבים והשמש, נועד למשל לא רק לספק את הסקרנות, אלא גם כדי לפעול טוב יותר יחד עם הטבע ולשפר את יכולת החיזוי והניבוי (אז, אגב, אסטרולוגיה היתה חלק מהמדע). המדע הפרקטי החל כנראה אצל הרומאים שמבחינתם ידע היה חשוב לא רק לשם הידע, אלא בעיקר כדי לייצר ממנו משהו טכני. ברומא ידע היה know how. המדע הרומאי נועד לייצר מכונות, לבנות ולהשתכלל (כל הדרכים אכן מובילות לרומא). זו נחשבת ההתחלה של טכנו-מדע.
והנה נקודה חשובה להמשך – המדענים, או הפילוסופים של הטבע, האמינו (בהשראת בית הספר שייסד סוקרטס) בהטלת ספק. המדע היה מאז ומתמיד מקום נוח וראוי לספקנים. כל דבר במדע היה ראוי להעמיד לבחינה. אבל משהו השתנה לאחרונה, שמתם לב?
איך המדע מתפתח?
אנחנו נוהגים לחשוב על המדע ככזה שהתקדם לאט לאט, כשבכל פעם המדענים נשענים על מה שגילו קודמיהם, וממשיכים מאותה נקודה. זה מסייע להם לחקור וללמוד עוד קצת וכך לקדם את המדע בכל פעם צעד נוסף. לא מזמן סיימתי ספר מקסים על ההיסטוריה של המדע (הנה כאן) וגם בו המדע מתואר כהולך צעד אחד קדימה בכל פעם. יש בזה הגיון. ברגע שגילינו משהו, אין צורך לחזור ולבדוק אותו שוב ושוב ואפשר להתבסס עליו ולהמשיך הלאה. אבל מה קורה כשהבסיס רעוע, לא בטוח או פשוט לא נכון?
לא כולם מסכימים עם הגישה הזו של התקדמות המדע. תומאס קון, בספרו הקלאסי "המבנה של מהפכות מדעיות", טוען שהמדע לא תמיד מתקדם באופן לינארי כזה, אלא מורכב ממהפכות שמצליחות לשנות באופן מהותי את כל מה שחשבו קודם ולהציב בפני המדענים סט חדש של תיאוריות והסברים.
לדעתו, המדענים החוקרים מבססים את המחקר שלהם (הוא קורא לו "מדע תקני") על פרדיגמות המאפשרות להם לחקור לעומק תחום איזוטרי. אבל אותן מהפכות מדעיות מאלצות אותם לזנוח את כל מה שחשבו ולעבור לראות את העולם בצורה שונה. הוא מתאר את החוויה הזו של מעבר מפרדיגמה אחת לשניה – חוויה של המרה. ואם גם לכם זה מזכיר משהו דתי, זה כנראה לא סתם.
מדע ודת?
כשהאוניברסיטאות הראשונות קמו, התיאולוגיה נחשבה לתחום החם והנחשב ביותר שיש. הן לא רק הוקמו בצמוד למוסדות הדת, אלא תוחזקו על ידיהם ופעלו בשיתוף מלא עמם. הכנסיה היתה זו ששלטה בידע והכשירה את המדענים והחוקרים האקדמיים הראשונים. כידוע לנו, זה השתנה.
המדע והדת התנגחו זה בזה משך שנים, ולצערינו ממשיכים להתנגח (ד"ש מלימודי הליבה, המפץ הגדול ותיאוריית האבולוציה). המדע הסביר דברים שהדת לא אהבה, וגם ההפך (כל מה שקשור לנשמה או תודעה, למשל, מוצא את מקומו כמגוחך אצל המדענים המטריאליסטים – פשוט כי אין להם הסבר לזה. במקרה הטוב הם פוטרים את הנשמה או התודעה כ"מטאפיזיקה" ובמקרה הרע הם פוסלים אותן לחלוטין וטוענים שאינן קיימות).
אבל אולי ההתנגשות הזו בין המדע והדת קיימת גם כי יש משהו מאוד דומה בשני התחומים האלה – הטוטאליות והיומרה. הכנסיות שהדגישו את גדולתו של האל הכל יכול, והמדע שמתיימר להסביר כל דבר. המדע קיבל מעמד שאליו זכו עד כה רק כוהני הדת. עוד נחזור לזה.
הבאג במערכת - אלה שחשבו אחרת
אם דיברנו על מדע ודת, אי אפשר שלא להתייחס לכמה מהאנשים שאכן חוללו מהפכות במדע, וזכו ליחס מלגלג, בעיקר מהכנסיה, כי הם העמידו את האמיתות שלה בספק. אתם בטח חושבים, ובצדק, על קופרניקוס או דארווין.
בכל פעם שאני קוראת את הסיפור של גלילאו גליליי, הלב שלי עוצר לרגע. איך העז אותו מדען (וכמובן שהוא לא היה היחיד), לצאת נגד כל מה שסיפרו לנו? הוא כמובן שילם על כך (ובילה את סוף חייו במעצר בית), אבל אנחנו זכינו בהסבר חדש לתנועת כדור הארץ (מספרים שלאחר המשפט שלו, הוא סינן "ואף על פי כן נוע תנוע").
מאז ומתמיד המדע התקדם במידה רבה הודות לאותם פורצי דרך שהעזו לחשוב אחרת, לייצר תיאוריות חלופיות ובעיקר להעמיד בספק את כל הפרדיגמות עליהן התבסס התחום שלהם עד אז. אנחנו חייבים כל כך הרבה לאותם ספקנים, חתרנים, אמיצים שהקדישו את חייהם לחקור, לבנות כלים, למדוד את העולם, לצאת למסעות, ולתעד כל פיסת טבע קטנה במחברותיהם בסבלנות אין קץ.
איך לומדים היום מדע?
יש משהו בצורה המסורתית בה מלמדים היום מדע שגורם לי לתהות האם באמת רוצים לעודד חוקרים פורצי דרך?
במאמר הכי מלבב שקראתי בסמסטר הראשון ללימודי (כבר בשם התאהבתי בו), מסביר פול פייראבנד שהמדע היום שונה מאוד מהמדע של המאה ה 17, כשהדבר הנורא מכל מבחינתו הוא החינוך המדעי. לטענתו, אין שום מאמץ לעורר בתלמיד יכולת ביקורתית. המדע מוצא מכלל ביקורת – אסור להטיל בו ספק (מה שכמובן מנוגד למדע). המדע בעיניו נעשה עריץ כפי שהיו פעם אידיאולוגיות בהן הוא נלחם. הוא טוען שהמדע המודרני פוגע בעצמאות המחשבה. לדעתו, אגב, צריכה להיות הפרדה בין מדע ובין מדינה. מזכיר לכם משהו? היומרה והעריצות שהיתה שייכת פעם לדת, שייכת עתה למדע.
כשקראתי את המאמר, חשבתי על לימודי התואר השני שלי, בפקולטה לרפואה, וניסיתי להיזכר האם בקורסים הרפואיים היה מקום לספק או העמדה למבחן? נדמה לי שלא.
מה השתנה בעצם? לאן נעלם הספק?
עם השנים התפיסה המטריאליסטית השתלטה על המדע. חישבו למשל על הרפואה. היום, הרפואה היא מכניסטית לגמרי.
כל מה שלא מסתדר עם התפיסה המטריאליסטית, לא רק שלא נחשב "מדע", אלא שפוטרים אותו כקשקוש גמור. סיימתי לקרוא ספר על גיל המעבר (יש דברים שצריך להתכונן אליהם בחיים האלה), ודי חיבבתי אותו עד שנתקלתי במשפט שהגדיר את ההומיאופטיה כבדיחה על חשבונן של הנשים. ואולי זה לא כך? אולי זה שאין למדע הסבר לא אומר שמשהו לא עובד שם? איפה הצניעות?
חישבו על פלסיבו (הנה עוד ספר מומלץ), על העברה בין דורית (ואל תפספסו את זה), על אפיגנטיקה (ד"ש מברוס ליפטון). כל התחומים האלה נחקרים לאחרונה. הרעיונות האלה צצו כבר מזמן (דארווין דיבר על תורשה של הרגלים), וזכו להתעלמות או גיחוך.
את הפלסיבו, למשל, קל לפסול, אבל זה לא מפריע לחברות התרופות לבסס מחקרים שלמים בהשוואה אליו. יש גם לא מעט מקרים בהם רואים שתפילה, מדיטציה, תמיכה או שירה – ככלים טיפוליים, מסייעים ומשפרים בריאות. לרפואה אין הסבר מכניסטי לכלים אלה, אבל כולנו יודעים שהם קיימים ומרגישים היטב מה הם עושים לנו.
המדע כיום. אמת אובייקטיבית?
המדענים היום נהנים מסוג של מעמד על. כל דבר שמקבל את הטייטל "מדעי" נחשב לכזה שאין עליו עוררין. אחת הסיבות למעמד הזה היא ההשפעה שיש למדע על חיינו. באמצעות טכנולוגיות, הוא משפיע על חיי היום יום שלנו ועל הבריאות שלנו. ויש לזה צדדים מופלאים – החל משימוש במכשירים שמסייעים לנו להתנייד ולבצע משימות (תודה ענקית על מכונת הכביסה), וכלה בתרופות וטיפולים מצילי חיים (הידד לאנטיביוטיקה!).
המדע אמנם אפשר לאותן טכנולוגיות להתפתח, אבל זה לא אומר שהוא יודע להסביר כל דבר. או חשוב מכך, זה לא אומר שמה שהוא לא יודע להסביר לא קיים.
גדלנו על המיתוס שהמדע הוא אובייקטיבי. בספר (המומלץ בחום) אשליית המדע, הסוקר תחומים שלמים שלמדע אין הסבר או תשובה לגביהם, מסביר המחבר איך כל מחקר מדעי מתחיל מבחירה של שאלה או השערה. עצם בחירתן כבר מוליך את המחקר בדרך שהיא לא לגמרי אובייקטיבית.
האם מישהו עוד עוסק במדע לשם ההתקדמות והגדלת הידע?
אני מקווה מאוד שהתשובה לשאלה הזו היא כן, אבל האמת היא שאני לא יודעת.
היינו רוצים לחשוב שהיום אוניברסיטאות ומעבדות עוסקות בגילויים והתקדמות מדעית רק לצורך הגדלת הידע. גם אני האמנתי בזה עד לא מזמן. אבל מסתבר שגם הן מקבלות מימון למחקרים, ואם תרצו לחקור לעומק נושא שאין בו אינטרס כלכלי (או פוליטי), כנראה תתקשו למצוא מי שיתמוך בכם.
אחת המטרות של חוקרים היום (ולצערי במקומות מסוימים היא העיקרית) – לפרסם כמה שיותר מאמרים בכתבי עת נחשבים, לקבל אזכורים וציטוטים וכך לזכות לא רק במעמד וקידום, אלא גם במימון. ואם המטרה היא פרסומים, הרי גם כתבי העת מעוניינים לפרסם מאמרים שיזכו לציטוטים רבים. מה הסיכוי שמחקר איזוטרי או לא פופולרי יזכה בתהילה?
פעם, כדי שמחקר יחשב לתקין ויתפרסם, היה נדרש ממנו יכולת שכפול. אבל לפי הספר אשליית המדע, במחקר מ 2016 בכתב העת Nature נמצא כי 70% מהמאמרים והמחקרים אינם ברי שכפול. תוסיפו לכך את החיבור של מדע וכסף, ותבינו למה המחקרים מקבלים מימון נרחב רק אם הם יכולים להכניס כסף (והרבה ממנו) לחברות ומוסדות. מה הפלא שאין כמעט מחקרים שבודקים אם פטריות שיטאקי, כרוב או ברוקולי מסייעים בטיפול בסרטן? מי יפרנס את חברות התרופות אם נאכל בריא, נעשה מדיטציה, נפחית את זיהום האוויר ונתרגל יוגה באופן קבוע?
ומה קורה היום לפורצי הדרך?
הקורונה היתה שעתם היפה של ההולכים בתלם. לצערנו, כל מי שהעז להטיל ספק, להתריע על הסכנות או חלילה בחוצפתו לקרוא להפסקת המדיניות, מצא את עצמו במקרה הקל פשוט נחסם מהבעת דעה במדיה המסורתית והדיגיטלית, ובמקרה הקשה – מאבד את פרנסתו.
ריבוי דעות, הטלת ספק, דיון ובדיקה שוטפת של העובדות היו מאז ומעולם אלה שהצליחו לקדם את המדע. לולא אלה, היינו עדיין מאמינים שהיקום כולו סובב סביבנו. איך קרה שרופאים, קובעי מדיניות, עיתונאים ופוליטיקאים דיברו באותה שפה והוקיעו את כל מי שהעז לחשוב או לפעול בצורה שונה? לאחר שאפילו בעיתון שמגדיר את עצמו לאנשים חושבים קראו למי שבחר לא להתחסן "מטורלל", הבנתי שיש פה כוחות גדולים מאוד שפועלים יחד.
האם זה באמת מדע?
והנה הגענו לחלק המעניין יותר. במהלך הקורונה, כשכבר הצלחתי לדבר עם אנשים על חיסונים, מסיכות או חסינות עדר, רובם הטיחו בי את ההאשמה "את מתנגדת למדע". בזה כמובן הסתיים הדיון. כי איך אפשר הרי להתנגד לדבר הכי אובייקטיבי ונאור?
בואו נדבר על זה רגע. כלומר, יש לי פה יתרון כי אני כותבת ואתם קוראים (ואם הגעתם עד הלום, אני כבר מורידה בפניכם את הכובע הוירטואלי).
אם ניקח רק את החיסונים (אם כי אפשר לדון גם על הנושאים האחרים שציינתי. ואולי זה עוד יקרה) – הרי שההבטחות והאמירות שנאמרו לגביהם לא היו באמת מבוססי מדע. נכון, הטכנולוגיה שבבסיסם היא מדעית, אבל למדע יש עוד כמה חוקים שנזנחו בדרך.
אנסה לתמצת את העניין: כדי לאשר טיפול רפואי (וחיסון הוא טיפול רפואי) יש לבצע מחקר מקיף כדי לבחון הן את יעילותו והן את בטיחותו. חשוב שהוא יהיה בטוח, או לפחות שהתועלת ממנו תעלה על הנזק. לשם הבדיקה, הומצא הניסוי שנחשב לסטנדרט הזהב של הרפואה – ניסוי קליני מבוקר (RCT), הכולל גם קבוצת ביקורת. בגדול, כדי לנסות חיסון חדש, מחלקים נבדקים ל 3 קבוצות – אחת מקבלת את החיסון החדש, השניה חיסון קיים, והשלישית פלסבו. אף אחת מהקבוצות, וכן הנסיינים, לא אמורים לדעת מה קיבל כל אחד מהנבדקים, כדי למנוע הטיות. כשמכניסים חיסון חדש לשוק, קבוצת הביקורת אמורה לקבל פלסבו כדי שיהיה ניתן למדוד את שיעור תופעות הלוואי. הליך כזה דורש זמן, כמות נבדקים מכובדת ומעקב מדויק ואמין.
אם כך, זה לא מפתיע שאישור הכנסת טיפול למערך הרפואי הוא מורכב. בחיסונים, הוא אפילו מורכב עוד יותר, כיוון שהחיסון ניתן לאוכלוסייה בריאה, שלמעשה לא זקוקה לטיפול, אלא למניעה, ולכן חשוב עוד יותר להוכיח שהתועלת גבוהה מהנזק. לצערינו, כל זה יפה רק בספרים. בפועל, החיסונים שניתנים היום לא עברו את הניסויים המלאים והמתאימים (בגלל בעיות אתיות, למשל. כי איך אפשר למנוע מנבדקים להתחסן כדי שישמשו קבוצת ביקורת?) – והם נשענים בעיקר על ההוכחה שחיסון חדש הוא יותר טוב מהקודם. ואיך אושר החיסון הקודם? באותו האופן. למי שרוצה להעמיק, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר "צבים כל הדרך למטה: חיסונים – מדע ומיתוסים" כדי לקבל סקירה מקיפה על הניסויים שבוצעו על כל חיסוני השגרה שמקבלים היום ילדים. זה ספר מאיר עיניים וקשה לעיכול. ראו הוזהרתם.
בואו נחזור לקורונה? כאן מדובר בחיסון שמבוסס על טכנולוגיה חדשה, שאין לנו למעשה מידע על ההשפעות ארוכות הטווח שלה על בני אדם. בזכות מצב החירום, החיסון שמבוסס על MRNA הוכנס לשימוש בהליך מזורז ומהיר, ולא התבסס על ניסוי מלא. למעשה, אנחנו שימשנו כניסוי. נתונים מלאים לא נאספים על האוכלוסיה המחוסנת (או על קבוצת הביקורת), ולכן אי אפשר לדעת מה הן ההשלכות של ניסוי כזה גם במבט לאחור (מערכות דיווח על תופעות לוואי הן פסיביות ולא אקטיביות – כלומר אף אחד לא מחויב לדווח).
וזה לא הכל. האם התועלת של החיסון גבוהה מהסיכון מהמחלה עצמה? כנראה שלא, במיוחד לא לצעירים ובריאים. האם החיסון סטרילי (מונע הדבקה)? אנחנו לא יודעים כי זה לא מעולם לא נבדק (ולמרות זאת, התו הירוק היה מבוסס על ההנחה שכן. בעצם, זו לא היתה הנחה אלא החלטה). והאם לאנשים בריאים לא כדאי יותר לחלות במחלה ולהיות מוגנים לאורך זמן? כנראה שכן. חסינות עדר, אגב, מושגת רק מהדבקה טבעית ולא מחיסון, אבל ההגדרה שונתה בקורונה. והאם זה נכון להכניס חיסון באמצע מגיפה (זה מעולם לא נוסה עד הקורונה)? ויש עוד לא מעט שאלות שהתשובות אליהן אולי עוד יתגלו ואולי לעולם לא. דעה מעניינת ושונה (וסופר מקיפה ומקצועית) הציג ד"ר רננבוים, רופא ילדים, במכתב נועז להורים ורופאי ילדים (אם תרצו סיכום של המאמר, אני פה).
אולי כדאי להוריד לחצי התורן את הדגל של המדע?
בפעם הבאה שמנפנפים בדגל המדע, כדאי לעצור ולחשוב – האם זה באמת מדע? על מה הוא מבוסס באמת? איפה המקום לשאלות וספקות?
במהלך כתיבת הפוסט הזה עלתה בי עוד מחשבה. ואולי אפילו קונפליקט מסוים. המדע הוא מטריאליסטי בטיבו וממש מתנגד או מתנער מכל מה שקשור ברוח, בנפש או בתודעה. אבל כל כך הרבה אנשים היום עוסקים בתחום הרוח, וזה נפלא בעיני. איך אתם, אנשי הרוח, מסבירים לעצמכם את מה שקרה בקורונה ואיך (או האם) סמכתם כל כך על המדע שלמעשה לא יודע לתת לכם תשובות לדברים בסיסיים ביותר שאתם חווים?
כולנו יודעים שיש לנו אינטואיציה, רגשות, מחשבות ופחדים. לכולנו קורה כשאנחנו יודעים מי מתקשר, כשהבטן מתהפכת לנו ורק בדיעבד אנחנו יודעים למה או שחיית המחמד שלנו יודעת לפנינו מה עומד לקרות. למדע אין (עדיין) הסבר לתופעות רבות, אבל אנחנו מרגישים שהן קיימות.
ואולי המסר הכי חשוב בפוסט הזה הוא להמשיך לשאול שאלות, להמשיך להטיל ספק. הטלת ספק ודיון הם בבסיס המדע, ומאז ומתמיד הם אלה שקידמו אותו. לא שכנעתי אתכם? מצוין. מוזמנים לבדוק, לחקור ולקרוא. אנחנו בטח לא חייבים להסכים. בואו נתחיל בלהקשיב לצד השני? בואו נהיה קצת יותר צנועים ופחות החלטיים? יכול להיות שהחיסונים, למשל, הם פריצת הדרך המדעית הגדולה שהם מבטיחים להיות. אבל בואו גם נשאיר מקום לספק, טוב?
2 תגובות
תודה. מעניין ככ…
תודה אורית 🙂