צניעות בעולם שמלא בחשיבות עצמית

אני כמעט ולא כותבת פוסטים אישיים כאן. אולי זה בגלל שאני לא מאמינה שהדעות שלי כאלה מעניינות, אולי כי אני משאירה את זה לבלוג האישי, ואולי כי בחרתי לקחת על עצמי את תפקיד המורה בבלוג הזה, המקצועי שלי, והעדפתי להעביר ידע.

אבל השבוע משהו השתנה.

אני חושבת שזה קרה בתום אחת הסדנאות שהעברתי. ככל שאני מלמדת יותר, אני מבינה שמי ששומע אותי לא מעוניין רק בידע שלי, אלא גם בדעות שלי. מוצדק או לא? אפשר להתווכח על זה. זה קרה דווקא בתום סדנה על ניהול תוכן בפייסבוק, ונדמה לי שלא חסכתי מהשומעים את דעותיי האמביוולנטיות על הפלטפורמה הזו, שנדמה שהשתלטה לנו על החיים.

במהלך הקיץ, כאילו שחום יולי אוגוסט לא מספיק, נעשה לי כל כך חם בכל פעם שנכנסתי לפייסבוק, שמיהרתי לצאת, להצטנן, להימלט.

התמונות המושלמות של כל טיול עם הילדים, הים המצטלם היטב, הדיווח הדקדקני על כל אטרקציה, חנות או בית קפה, הרצאה, עסקה או מקום בו נכחנו, נשמנו, קנינו, בילינו. אלו היו קצת יותר מדי עבורי. לא הבנתי וכנראה לא אבין את הצורך לקבל מחמאות על חיי היומיום (מה לעזאזל כבר עשינו שזכינו לתיאורי מהממת, תותחית ואלופה, הצלנו את העולם בטיול האחרון שלנו בלי ששמנו לב?), לחשוף את חיינו בפני העולם כולו, ולהשאיר אחרינו שובלים דיגיטליים של עשייה.

וכאילו זה לא מספיק, מערכת הבחירות הפעם הביאה איתה רדידות ותחכום דיגיטלי שרק מוסיפים לשיח הקשה, לפילוג, לפייק ניוז, ולכך שאנחנו שוב ושוב רואים אותן דעות, אותם אנשים, אותו תוכן קצר, שטחי. לאט לאט אנחנו כבר לא מסוגלים לקרוא מאמר שלם בעיתון, ספר, לשמוע דעה אחרת מבלי לעבור לדבר הבא. האלגוריתם ממשיך לחגוג על חשבוננו, מבלי שיש לנו אפשרות להבחין בין תכנים אמיתיים לכוזבים. פייסבוק הפכה להיות זו שמבשרת לנו על חדשות, שומרת אותנו מעודכנים. אבל מי בעצם הפך אותה לזו שמסננת ובוחרת עבורינו תכנים? כמה מתוך התכנים מונעים מאינטרסים?

לפני שנים פייסבוק התכוונה שנספק לה מידע אודותינו, אני לא חושבת שבחלומה הרטוב היא ראתה עד כמה ההתמסרות וההתמכרות תהיה רחבה.

אבל זה לא רק ענין המידע שאנחנו מספקים מרצוננו לפייסבוק, לגוגל ולשותפותיהן הסמויות והגלויות. על כך כבר נאמר רבות, ואני מניחה שרוב מי שנמצא שם, מודע ברמה זו או אחרת לפתיחת כל קלפי הפרטיות והחיים שלנו בפניהן.

אני דווקא רוצה לדבר על תופעה אחרת, והיא אובדן הענווה, הצניעות והערך.

איך נעשינו אנשים שצועקים כל מחשבה, מעלים כל תמונה ועפים על עצמינו כל כך בכל רשת אפשרית? ומטריד לא פחות, איך זה שנעשינו כאלה שנותנים במה להתנהגות הזו?

מימי לא פגשתי אדם מבריק שהעיד על עצמו שהוא כזה. לא הכרתי אמן מוכשר שחשב שהוא נמצא ברמה הכי גבוהה. כולנו זקוקים לחיזוקים מהסביבה, ותמיד נעים לקבל מחמאות, אבל אלוהים, על מה? וכמה? ואיפה נמצא הגבול בין לעוף על עצמינו ובין האמת?

כולם מושלמים, מוצלחים, יפים ואהובים בפייסבוק. ומצד שני רמת הבדידות עולה, ובמקום להיות מחוברים אנחנו הופכים מנותקים. הפסיכולוגים כבר מבינים היטב את הקשר בין הרשתות החברתיות בהן הכל מושלם לכאורה, ובין תחושת בדידות, תסכול ודכאון העולים כשאנו מביטים פנימה לחיים הלפעמים אפורים ובטח לא תמיד מוצלחים שלנו.

אז למה אנחנו משחקים את המשחק? יש את עניין האלגוריתם המזין אותנו היטב. כשאנחנו שמים תוכן בפייסבוק, ומתחילים לקבל לייקים, תגובות ומחמאות, אנחנו מיד רוצים עוד מהטוב הזה. לכן אנחנו בודקים שוב ושוב, מרפרשים, עונים, מתדלקים את ההיי הזה. ויש כמובן גם הסבר כימי לכל זה. ואם אנחנו רוצים (ברור שאנחנו רוצים) כעבור יום או יומיים לחוות זאת שוב? נשחזר את אותה החוויה, כי אם זה מה שהאלגוריתם אוהב, ניתן לו עוד והוא יחזיר לנו שוב בצורת לייקים, תגובות ומחמאות. והנה לכם לופ שאי אפשר לצאת ממנו. וכך אנחנו מזינים את האלגוריתם בתכנים רדודים, פשוטים, קצרים, שמבטיחים לנו שאנחנו באמת מושלמים, מהממים, מוצלחים ומצטלמים היטב. והלופ הזה ממכר. מי רוצה ויכול לעזוב את כל הטוב הזה?

אבל זהו, שאפשר. ולי נדמה שגם צריך, כי אנחנו הולכים לאיבוד בתוך כל זה.

ושוב אני חוזרת לענין הצניעות. יש עוד כמה אנשים כמוני שנמצאים ברשתות ומקבלים בחילה מפוסטים כמו "אני אלופה", "אני מעולה במה שאני עושה" ודומיהם?

ונניח שעשית משהו מדהים. ונניח, רק נניח, שהצלת את העולם מהמגיפה הבאה. האם לא כדאי לתת לאותה עשייה לדבר בפני עצמה? האם אפשר להציג את המיזם, הרעיון, ההרצאה או העבודה בצורה כזו שתתן ערך גם למי שקורא, צופה, מתעניין, ולאו דווקא לאגו שלך?

ואני אספר לכם מה קורה כשאני נתקלת בפוסטים כאלה. לא רק שמתעוררת בי בחילה, אני גם נחסמת. לא מסוגלת להביט באותו אדם באופן החיובי בו אני נוהגת להביט באנשים. זה אולי לא הוגן, כי הוא בסך הכל משחק תפקיד והולך עם העדר, אבל זה קורה.

אני מאמינה שלרשתות החברתיות יש יכולת לחבר אותנו לתכנים מעניינים, לרעיונות חדשים, אבל אם נמשיך להתמקד בכל פיפס שעשינו בחופשה האחרונה, זה לעולם לא יקרה, ונמשיך להתבוסס בתוך התכנים הרדודים שמספקים את יצר המציצנות שלנו, וממשיכים לדרדר אותנו לעבר תהום הבדידות.

נדמה לי שבעולם נפוח מחשיבות עצמית, דווקא צניעות ומתן ערך יכולים לבלוט. הם נמצאים בפייסבוק, אבל ממש קשה למצוא אותם בג'ונגל השטחי.

אז במה אתם בוחרים?