האם התמכרנו למספרים?
בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה מוזרה – הפכנו מאנשים עם רגשות, תחושות, רצונות, פחדים ותקוות – לקלישאות של משפטי אינסטגרם, מפיקי על של מופעי יחיד מושלמים, אנשים מנותקים מחברה ומגע שיושבים מאחורי המקלדת ומנהלים עולם שלם דרך מסך.
ואולי הנורא מכל – הפכנו לעוד מספר. החיים שלנו מרודדים לכדי מספר שמסמל את מהותנו. וכל היום אנחנו מודדים, סופרים ומחשבים. הדאטה השתלטה לנו על החיים.
על התופעות שתיארתי כבר כתבתי והרציתי לא מעט. את הפוסט הזה אני מקדישה דווקא למספרים שהפכו להיות חביבנו התורנים. אנחנו סופרים, מונים, מתרשמים, מחשבים, מתעדכנים. וכל אותה העת קצת שוכחים שאותם מספרים מייצגים אנשים אמיתיים. איך זה קרה? למה זה קורה? איך זה משפיע עלינו? מוזמנים לצאת איתי למסע בעקבות ההתמכרות שלנו למספרים.
למה בכלל מספרים?
המספרים התפתחו בד בבד עם האותיות והכתב, ונעשו שימושיים יותר ויותר עם הדורות. כשרוב החברה היתה עדיין ליטראלית, התנהלה בעל פה, ועדיין לא ידעה קרוא וכתוב, שימשו מספרים בעיקר לצרכים פונקציונליים – כמו סחר מכר. אבל כשהתחילו לכתוב אותיות ובהמשך גם מספרים, ניתן היה לבצע חישובים מורכבים יותר, שהיוו בסיס לתחומים שונים במדע כגון מתמטיקה ואסטרונומיה (למיטיבי הדעת, אפשר לקרוא עוד על כך בספר הזה). אני לא אכנס כאן להתפתחות המתמטיקה והחישובים, אבל אני מניחה שכולנו מבינים שללא חישובים קשה לפתח ולבחון תיאוריות מדעיות. אגב, את הספרות, כפי שאנחנו מכירים אותן, המציאו ההודים.
המספרים אפשרו לנו גם למדוד ולהשוות דברים, לא רק במדע המדויק. הם אפשרו לנו להשתמש בסקאלות שעל גביהן ניתן למדוד דברים כמו אינטליגנציה, דעות קהל או בריאות. ניל פוסטמן, בספרו טכנופולין, כותב שלו היו מציגים בפני אנשים גדולים כמו שייקספיר או גלילאו את הסקאלות הללו, הן היו נראות להם כמו שטויות. אבל היום המוח שלנו כבר מותנה ע"י טכנולוגיה של מספרים ואנחנו רואים את העולם דרכם. אנשים רבים, לטענתו, רואים את החישוב כתחליף לשיפוט אנושי, או תחליף לאמת.
מהו סוד כוחם של המספרים?
אני חושבת שהכוח הגדול של מספרים נמצא בניתוק המוחלט שלהם. המספרים עצמם מנותקים מרגשות, תחושות או דעות, או לפחות כך הם מוצגים. בהמשך נראה שבעצם זה לא לגמרי נכון.
פורטר, בספרו על האמון במספרים, טוען שהידע הפך עם הזמן להיות לא-אישי, כלומר פחות ופחות מבוסס על ניסיון וחוויות, ויותר ויותר על מדידה וחישובים. יש קונצנזוס מדעי לגבי מספרים ומדידה כמותית: אנחנו מתייחסים אליהם כ"אובייקטיביים", ולכן הם מצדיקים קבלת החלטות.
זה נכון כמובן לא רק לתחומי המדע הקלאסי, אלא גם לתחומים כמו מדעי החברה. לטענתו, השינוי חל במחצית השניה של המאה ה 19, אז החלו להסביר התנהגות באמצעות מספרים. אנחנו חושבים שאם משהו לא מגובה במספרים, הוא לא יכול להיות אובייקטיבי. היום כל מומחה שמציג תיאוריה או דעה מצייד את עצמו בנתונים מספריים, הנושאים את דגל האמת וההוגנות, ומשווים לנרטיב ניחוח מבוסס.
המספרים הפכו להיות כלי שימושי שנוסך אמון בציבור. כך אפשר להשתמש במספרים לצרכי קבלת החלטות כמו קבלה ללימודים, הסללה למקצועות, הגירה ועוד, מבלי שאנשים יצטרכו להחליט בהתבסס דעות או רגשות. השימוש במספרים הופך מיונים, דירוגים וקבלת החלטות ליעילים ומקובלים יותר על אנשים. עם המספרים אנחנו מתקשים להתווכח.
הקשר למדע
היום כבר אין ספק בכך שהמדע הגיע לדרגת-על. אם פעם היינו מתייעצים עם אנשי דת, זקני השבט, מומחה בתחומו או איש משפחה חכם, היום אנחנו פונים למדע לקבלת תשובות. אנחנו עושים זאת כי אנחנו מאמינים שהמדע מספק לנו תשובות שהן "אובייקטיביות" – בעיקר דרך מספרים וחישובים.
מעמד העל הזה אליו הגיע המדע מבוסס, בין השאר, על הרעיון שמספרים הם שווי ערך לעובדות. לכן כיום אנחנו מנסים למדוד כל דבר. מספרים וגרפים מוצגים בכל יום לציבור ע"י מומחים ואנחנו מקבלים אותם כאמת שאין עליה עוררין.
לטענתו של מתיאס דסמט, פסיכולוג וסטטיסטיקאי שחוקר את מנגנוני הטוטליטריות, האשליה הזו מעוורת אנשים. האמת היא שמספרים הם תמיד יחסיים ושנויים במחלוקת, והם מיוצרים מתוך אידיאולוגיה ולכן בעצם סובייקטיביים. הרי כל אחד יכול לבחור מספרים שיתאימו להנחות שלו, לפרש אותן ולסדר אותן כך שיתמכו בנרטיב. ואם הם לא מתאימים פשוט לא מציגים אותם (כך קורה למשל עם חלק גדול מהמחקרים הרפואיים, שתוצאותיהם לא תומכות בהשערה ולכן פשוט לא יוצאים לאור). הוא סוקר בספרו איך משטרים טוטליטריים עשו מאז ומתמיד שימוש מוגבר במספרים.
גם המדיה מחבבת מאוד את המספרים. שימו לב שהם מופיעים בכל כך הרבה פיסות מידע באתרי החדשות. כל דעה או רעיון שנתמך במספרים או מדידות, משווה לנרטיב תדמית מדעית, עובדתית. דגל המדע שוב מורם ואנשים מהנהנים לנוכח האמת האובייקטיבית שהוצגה להם.
סטטיסטיקות ויחסים - מספרים בעולם הרפואה
עולם הרפואה, שהיה מבוסס פעם על הגיון, ניסיון והיכרות עמוקה עם הפציינט, עבר ברובו להתבסס על סטטיסטיקות, בדיקות, מספרים וחישובי יחסים. אני עוד זוכרת שכשהייתי ילדה היה לי רופא ילדים שטיפל בכל מחלה והכיר כל סימפטום. היום יש רופא לכל דבר ולכל איבר, שמסתכל בעיקר על מספרים כדי להבין מה קורה מולו. מעטים אלה שבאמת מסתכלים על הפציינט ולא על הבדיקות שלו.
כשאנחנו ניגשים לרופא להתייעצות, אנחנו מקבלים מיד רשימת בדיקות שיש לבצע. תוצאותיהן יספרו לנו האם אנחנו נורמליים (כלומר בתוך הסקאלה הממוצעת), מה הסיכון שלנו, האם הערכים שלנו בסדר. כמעט אף רופא לא מספק לנו תשובות מבלי שיש לו בדיקה או שתיים להתבסס עליה (הרי זה ה"פרוטוקול"). לאט לאט נדמה שגם יכולות האבחון של הרופאים לא נדרשות, כי יש להם מערכות "אובייקטיביות" של מדדים ומספרים להתבסס עליהם.
הנתונים והמדדים לא תמיד מספרים לנו בדיוק מה יש לנו, אלא משווים אותנו לאחרים ומספרים לנו מה הסיכון שלנו, או מה הסיכון היחסי שלנו. כך גם רבים מהמחקרים שנעשים היום וזוכים לכותרות צהובות בעיתונים.
בספרו החשוב, "רפואת יתר", מזהיר ד"ר מלקולם קנדריק מלקבל עצות או להיבהל מכל אותם מחקרים המככבים בעיתונות ובמדורי הבריאות ברשתות. מושגים כמו סיכון יחסי, למשל, מוצאים לגמרי מהקשרם ולא אומרים כמעט דבר ממשי על הסיכון שלנו. הנתונים בכתבה או במחקר הם לאו דווקא הנתונים החשובים, אלא בעיקר אלה שמשרתים את התרופה, הבדיקה או הטיפול אותם הם בדקו. לרוב, אותם מחקרים מומנו ע"י חברות הפארמה. את המעגל הזה אתם בטח כבר מכירים.
לדעתו של ד"ר קנדריק, ההטיות של המחקרים רבות. הן מתחילות בהחלטה מה לבדוק, ממשיכות בהחלטות כמו את מי להוציא מהמחקר ומסתיימות באיזו סטטיסטיקה או מושג להשתמש. ג'ון איונידיס בדק ומצא שרוב המחקרים הרפואיים שמתפרסמים בכתבי העת פשוט שגויים. הממצאים שלו היו אמורים לטלטל את עולם הרפואה והמגזינים שמפרסמים את המחקרים, אבל רוב הסיכויים שגם אתם לא שמעתם עליהם.
הקורונה כמקרה בוחן לעליית המספרים
אין כמו משבר הקורונה כדי לספק לנו הוכחה ניצחת לתלות במספרים, מודלים ומדידה כמותית. הצדקת המדיניות נעשתה תמיד בתמיכת "המספרים".
קחו למשל את המוצר החדש שהשתלט על התודעה שלנו – מפות הקורונה, הידועות יותר בשם "הדשבורדים". נאחזנו בהם כל כך חזק, ששכחנו לתהות מי מזין אותם ובמה בדיוק. בספרה של נעמי וולף, "גוף של אחרים", היא מתארת בפרוטרוט כיצד מייצרים את הדשבורדים. לרוב האנשים הנתונים הגולמיים מהם הדשבורדים מיוצרים אינם גלויים. וולף מסבירה שהדשבורד אינו מוצר רפואי או מדעי, הוא תוצר של קוד שמונה נתונים שמכניסים אליו בצורה מסוימת, לפי הוראות מסוימות. אם למשל אנשים נפטרו, ובדיקת ה PCR שלהם היתה חיובית ב 28 ימים הקודמים לפטירה, כנראה הם יופיעו בספירת המתים מקורונה בדשבורד, גם אם הם היו חולים סופניים עם סרטן, דלקת ריאות או חיידק אחר. מישהו החליט שזו הספירה.
גם מתיאס דסמט מתאר כיצד השתלטו עלינו הנתונים וה"אובייקטיביות". לדעתו, כאמור, אלה מבוססים על הרעיון שמספרים הם שווי ערך לעובדות. מספרים וגרפים מוצגים במדיה ע"י מישהו שנחשב למומחה ומתקבלים כעובדות מוגמרות ע"י רוב האנשים. בעיניו, משבר הקורונה הוא מקרה בוחן לכך שמפקידים את האמון במדידה ומספרים.
דסמט מתאר שעד עכשיו ההנהגה התבססה בעיקר על סיפורים – בהתחלה הם היו קשורים לדת ומסורת, ובהמשך הם נעשו פוליטיים. לסיפורים לא תמיד יש קשר מוצק לעובדות, ולכן הם בעייתיים, בעיקר כשאנחנו מתבססים על תפיסת עולם מטריאליסטית ומכניסטית. משבר הקורונה סיפק הזדמנות לאידיאולוגיה המכניסטית – חוסר הודאות והפחד יצרו חברה שבה החלטות מבוססות על דאטה ולא על סיפורים. בעיניו, זה המסלול לחברה רציונלית עתידית שההגיון שלה הוא: נתונים –> אובייקטיביות –> רציונליות –> דיוק –> הפחתת הסבל.
גם עולם השיווק מכור לדאטה ומספרים
בתור מרצה לשיווק, שמנסה תמיד להראות לסטודנטים את הצד הרך והיפה של השיווק, זה תמיד מעציב אותי לגלות שעולם השיווק עבר גם הוא להתבסס על נתונים ומספרים בצורה כמעט מלאה.
אין סוף סדנאות ומדריכים מלמדים אותנו ששיווק ללא דאטה לא יצליח, שדוחות אנליטיים הם המפתח להצלחה ושאנחנו פשוט חייבים להתייחס באובססיביות למספרים. גם כאן נולדו כל מיני מדדים מספריים כמו טראפיק, קליקים, אחוזי המרה, נתוני חשיפה ועוד. אנשי שיווק רבים עוסקים היום בדוחות ומדדים.
השיווק עבר מכלי יצירתי שמנסה להבין אנשים, לכלי מניפולטיבי שמסייע לחברות לגרום לאנשים לקנות עוד ועוד. וכל זה נעשה באמצעים פסיכולוגיים שנתמכים ע"י חישובים.
בדרך, אנשי שיווק שכחו שבצד השני יש אנשים עם רגשות, חששות, תקוות וחלומות. אנשים שאנחנו, כאנשי שיווק, אמורים לפתור להם בעיות ולעזור להם. מאנשים בשר ודם עם ברק בעיניים הלקוחות הפכו להיות לידים קרים או חמים.
וגם המדיה החברתית מבוססת על מספרים
עבור הרשתות בהן אנחנו מבלים הרבה יותר מדי זמן, אנחנו לא יותר מאשר אנשים שעוזרים להן להרוויח ולכן הן עושות כל מה שביכולתן (ויש להן חתיכת יכולת!) כדי לגרום לנו להיות דבוקים למסך. כלומר – אנחנו מספרים וסטטיסטיקות המוזנים לאלגוריתמים שגורמים לנו להקליק, לצפות, להמשיך לצרוך עוד ועוד תוכן.
יובל דרור מתאר בספרו "קוד סמוי" איך הפכנו להיות מספרים, ולא רק בעיני האלגוריתמים, אלא גם בעיני עצמנו. אנחנו מתעדים את עצמנו ואז שופטים את הערך העצמי שלנו עפ"י מדדים כמו מספר הלייקים, התגובות או החשיפה. דרור מסביר איך הסטטיסטיקה מוצגת כחלופה מדעית לחוזה העתידות.
בדומה לדסמט, דרור מתאר איך אנחנו מבינים את העולם באמצעות נרטיבים, וכך היה מאז ומעולם. אנשים נוטים לספר על מה קרה להם, מה שמעו או ראו ואז יוצקים את התוכן למבנה של נרטיב – רצף של אירועים שיש להם התחלה, אמצע וסוף, סיבה ותוצאה, מנצחים ומנוצחים, טובים ורעים. נרטיב הוא המארז האולטימטיבי להעברת מידע, מארז שבנינו, שייפנו ושיפצנו לאורך השנים. אותו נרטיב מסייע לנו להבין ולהגדיר את ההתרחשויות סביבנו ולהגיב להן ומבנה את האופן שבו אנחנו חווים את המציאות – מקום שיש בו הגיון, רצף ומבנה.
אבל לטענתו, בעשורים האחרונים, החגיגה הלינארית הזו החלה להשתנות. הביטוי התרבותי הדומיננטי של הנרטיב כמו שאנחנו הכרנו מהרומן הספרותי או הקולנוע, החל לפנות את מקומו לביטוי שונה שבסיסו מסד הנתונים. הנתונים מבקשים להיות הדרך העיקרי דרכה נבין את העולם. נדמה לי שהם די מצליחים.
התמכרות למספרים
אחת הדוגמאות הכי מעניינות בעיני להתמכרות שלנו למספרים ומדדים הוא השעון החכם.
אנשים שעושים כושר מציבים לעצמם מטרות באמצעות השעון החכם ואז מתמקדים במה שהוא מציג להם. לאט לאט אנחנו הופכים קשובים יותר לאותו מכשיר מאשר לגוף שלנו. אדם אלטר, מומחה להתמכרויות, טוען שהאימון באמצעות שעון חכם הוא אימון לשם מטרה (ואיפה ההנאה מהדרך?). אנחנו עושים אאוטסורסינג של קבלת ההחלטות למכשיר, במקום לגוף. בעיניו, מספרים הם הדרך לאובססיה. באימון כל דבר הוא הרי מדיד, וזה כל כך נוח. בסוף אנחנו מבלים יותר זמן ואנרגיה במרדף אחרי המטרות מאשר בהנאה מהתוצאות. אנחנו מתמכרים לסגירת המעגל, עמידה ביעדים, השגת מספרים.
וזה לא רק בתחום הכושר. אנחנו מודדים היום כל דבר אפשרי. אפילו האושר הפך להיות מדיד. הספר (המומלץ בחום) "שלטון האושר" המתאר את תעשיית האושר, טוען שמדידת האושר חיונית לשיווקו בתור מושג מדויק, אובייקטיבי, שאפשר לחקות אותו בשיטות המחמירות של מדעי הטבע. המדידה היא המפתח להפיכת האושר למוצר מסחרי, שערך השוק שלו תלוי מאוד בכימות יעילותו. כמה נוח.
אז אם גם אתם מוצאים את עצמכם מונים, מודדים, מחשבים ונשענים על מספרים, מוזמנים לעצור לרגע, לקחת נשימה ארוכה ולשאול – האם זה באמת המדד לפיו אתם רוצים להחליט ולנהל את החיים שלכם?
אשמח, כמו תמיד, לשמוע מה דעתכם.
