לאחרונה אני עוסקת לא מעט בשפה שנוצרה בקורונה וכיצד היא הפכה לחלק ממנגנוני כוח שהכתיבו לא רק ראייה חדשה על העולם אלא גם התנהגות שונה. בקורונה נוצרו, גם דרך השפה, ממש נורמות חברתיות חדשות.
אחת הדוגמאות – הביטוי "ריחוק חברתי", שמסמל משהו כל כך זר וחדש. כי פתאום אדם אחר הוא לא מקור לחוסן או עזרה כפי שהתרגלנו לחשוב, אלא איום פוטנציאלי. זוכרים שאנשים עברו לצד השני של הרחוב אם מישהו הלך מולם ללא מסכה (או במקרים חמורים, אפילו עם מסכה)? זה בדיוק מה שקורה – ביטוי שמוכתב לנו מלמעלה (ע"י מוסדות בריאות או ממשלות) משנה את ההתנהגות ואת נקודת המבט שלנו, והופך אותנו מיצורים חברתיים למשהו קצת אחר (יש מתח מסוים בין האדם כישות חברתית ופוליטית, שזקוק לאנשים אחרים כדי לפרוח, להיות מאושר ואפילו כדי לשרוד, ובין אדם כישות ביו מדיקלית, שרצוי לו להיות מבודד כדי להישאר בריא פיזית).
ריחוק חברתי הוא ביטוי קשוח, ואני בטח עוד אשוב לעסוק בו. אבל הפעם, ובעקבות הרצאה שהעברתי בכנס אקדמי, אני רוצה דווקא להתייחס לביטוי אחר שהפך ויראלי ב 2020 – "לעקוב אחר המדע", או בגרסתו הנפוצה הבינלאומית – Follow the Science. לביטוי התמים לכאורה הזה יש משמעות גדולה בתקופת הקורונה, ובעיני גם אחריה. בואו ננסה להבין למה הביטוי הזה חשוב, כיצד הוא שימש ממשלות, היה חלק ממנגנון של כוח, עיוות את משמעות המדע האמיתי ואפילו גרם לחוסר אמון. לקראת הסוף, כמו תמיד, אנסה להשאיר אתכם עם נקודות למחשבה וגם עם פתרונות אפשריים, לפחות ברמה התיאורטית (כי צריך להתחיל ממשהו). בואו נצלול.
מה בעצם קרה בקורונה ומומחש היטב דרך הביטוי "Follow the Science"?
במהלך משבר הקורונה ראינו כיצד המדע, שתמיד חגג את הספקנות, התיקון העצמי וחוסר הודאות (כך הוא תמיד התקדם) עבר טרנספורמציה מדאיגה. המדע, במקום להישאר מתודה, הפך במהירות למנטרה אידיאולוגית. כל דבר שנכתב עליו שהוא מדעי, כאילו קיבל חותמת חד משמעית שלא ניתן להטיל בה ספק. הביטוי "Follow the Science" שבו השתמשו פוליטיקאים רבים, מסמל מעבר ממדע כפי שהכרנו אותו ל Scientism (מוזמנים לקרוא כאן מה זה בדיוק), ובפרט scientism רטורי – שימוש במילים מדעיות או אפילו במילה "מדע" כדי לשבח.
הסיסמה "Follow the Science" נעשתה, כאמור, ויראלית ב-2020 ונשמעה כמעט בכל דיון על מדיניות. במבט ראשון, היא נשמעת כקריאה רציונלית, שמבטיחה לנו, הציבור, ניהול משבר המבוסס על ידע מוצק ומהימן: הרי המדע הוא אובייקטיבי, לא מוטה, ואין לו אג'נדה. או לפחות כך הורגלנו לחשוב. אבל במבט מעמיק, מסתתרת מאחורי הסיסמה הזו מלכודת. הסיסמה הזו לא מבטאת מדע – היא מבטאת צייתנות למדע, או יותר נכון – לאוטוריטה מדעית אחת. היא מסמלת מעבר חריף משיח של ספק שתמיד אפיין את המדע לשיח של ציות וודאות, ובכך היא ממחישה את מה שנקרא scientism פוליטי (לפי הספר הנפלא – Restoring Science – מדובר במשטר שבו המדינה משתמשת במדע כדי להצדיק כפייה ולהגביל את זכויות האדם, תוך חציית הגבול בין גילוי עובדות להכתבת נורמות).
כל מי שלמד או עסק במדע יודע שליבת המדע ממש מנוגדת לצייתנות, ומעודדת שיח ודיון. היא בעצם כמעט אנרכית ואנטי-אוטוריטרית. המדע מאז ומתמיד התקדם באמצעות פלורליזם וריבוי הדעות, תוך הכרה בכך שתמיד יש אפשרות לטעות. "Follow the Science" הפכה למעשה את המדע ל"דת חילונית", המבטלת את האפשרות לטעות ומציבה מחיר גבוה לכל הטלת ספק (מזכיר לי תמיד את הסיפור על המחיר ששילם גלילאו על שהעז לקרוא תיגר על אמיתות הדת) – בקורונה החלו להשוות את המבקרים של "המדע" למאמינים בכדור הארץ השטוח. כל מי שהעז להטיל ספק נחשד מיד כמאמין בקונספירציות, פרימיטיבי או סתם לוקה בבורות תהומית. לכן היא מסמנת ממש מעבר ממדע ל Scientism.
אני חושבת שהשימוש בביטוי בעצם הוציא את המדע מהקשרו. המדע הפך לכלי של ממשל ומשטר במקום כלי של גילוי.
אני מזהה שלושה כשלים מובנים בסיסמה "Follow the Science"
1. המדע כ"מגן אשמה"
על כריסטופר הוד שמעתם? מסתבר שעל שם אותו ברנש יש תיאוריה ממש מעניינת – תיאוריית ההימנעות מאשמה – Christopher Hood’s blame avoidance theory. הכרתי אותה לא מזמן דרך מאמר שעוסק בתפקידו של המדע בשיח הקורונה (בזה עוסק חלק נכבד מהמחקר שלי) והיא העיפה לי את המוח. לפי התיאוריה, מנהיגים ופוליטיקאים משתמשים בהצלחות כדי לצבור קרדיט, ובכישלונות כדי להאשים אחרים וכך להוריד מעצמם את האשמה. כשמשהו משתבש, הם מנסים להימנע מלקחת אחריות. במקום להודות בחלקם בתוצאה, הם מנסים להסיט את האשמה ממי שבאמת קיבל את ההחלטה.
איך זה קשור לקורונה? פוליטיקאים רבים הכריזו שההחלטות שהם מקבלים (למשל על סגרים, בידודים, סגירת בתי הספר) מבוססות על המדע. כשהם נתלים במדע ובמומחים המייצגים אותו, זה כמו לומר "אנחנו לא אשמים, אנחנו רק עוקבים אחר המדע". אם ההחלטות גרמו לתוצאות לא טובות, יש להם את מי להאשים. אגב, המדע והמומחים לא לבד, הם בחברה טובה – כי גם אותנו האזרחים האשימו בהדבקה המונית, בחוסר היכולת לשלוט במגפה, בהפצת הוירוס (ובעיקר את הלא מחוסנים).
(עכשיו אתם בטח חושבים – הלו?? מה קורונה עכשיו? בואי נדבר על השבעה באוקטובר, על ועדת חקירה או לקיחת אחריות. ואתם צודקים. וגם כריסטופר הוד, מי שהוא לא יהיה, צדק. כי תמיד יש מישהו אחר להאשים, חוץ ממי שבפועל מקבל החלטות. אבל זה כבר נושא ענק אחר).
אז מה קרה פה בעצם? הסיסמה הזו, ואפילו המדע, הפכו לכלי להימנעות מאחריות. יש פה היפוך תפקידים – במקום לקבל החלטות קשות, האשמה הופנתה לאזרחים או למומחים, תוך הסתתרות מאחורי סמכות מדעית. הסיסמה Follow the Science הפכה למנטרה ממשלתית שהעניקה הילה סמכותית להחלטות שהיו שנויות במחלוקת.
2. חציית הגבול: מגילוי עובדות להכתבת נורמות
פעם תפקידו של המדע היה לגלות לנו איך עובד העולם סביבנו. בהמשך, הוא לא רק הסביר לנו אלא סייע לנו – בעיקר כשהוא שימש כבסיס לייצור וטכנולוגיה. במהלך הקורונה, הוא עשה עוד קפיצה ענקית.
באמצעות הסיסמה Follow the Science אפשר לראות איך המדע עובר טרנספורמציה – מגילוי עובדות על העולם הוא הופך להכתיב נורמות. הסיסמה הזו היא לא רק פתרון טכנוקרטי, אלא סוג של תכנית או שאיפה להפוך את האנשים לטובים יותר, צייתניים, אזרחים למופת. במהלך הקורונה זכויות אדם הושעו "בשם המדע" – רק בגלל שהמדיניות הוכתבה ע"י מומחים ותחזיות, לכאורה ע"י המדע.
(מודלים וסימולציות כמו הדוח המפורסם של ניל פרגוסון בתחילת המגפה, שיש עליו לא מעט ביקורת, וחזה קטסטרופה בקנה מידה גדול בהרבה ממה שקרה בפועל. שני מומחים אמיצים מבריטניה כתבו ספר שלם שמבקר לא רק את הדוח הזה, אלא שפע של ניתוחים סטטיסטיים ותחזיות במהלך המגפה. יש בו המון מספרים ודאטה, אבל המסר ברור – המדיניות התבססה על מספרים ותחזיות לא מדויקים במקרה הטוב ומוטים במקרה הרע).
3. המדע הופך לסוג של נשק, לכלי כוחני
אי אפשר בלי פוקו ותיאוריית ה Biopower שלו, שמשמשת אותי לבחינת לא מעט מהשיח המוסדי במהלך תקופת הקורונה.
אבל לפני שנדבר על הקורונה, אני רוצה להזכיר רק לרגע את האאוגניקה, שהיא מה שעלול לקרות כשמותחים עד הקצה את ההליכה העיוורת אחר המדע. כי גם אז, בארה"ב הדמוקרטית, זכויות אדם לא רק הושעו אלא ממש נפגעו, והמונים עברו סטריליזציה "בשם המדע" כדי להשביח את האנושות, לייצר אדם מתוקן וטוב יותר (יש רומן מקסים, שממחיש בצורה מצמררת מה נעשה בקרוליינה לאוכלוסיות מוחלשות "בשם המדע"). כשהמדע הוא זה שקובע מדיניות, דברים כמו מוסר, אמפתיה וזכויות אדם הופכים ללא רלוונטיים.
(וזה מזכיר לי גם את הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, שטוען שבכל פעם שיש מצב חירום נלקחת עוד פיסה מזכויות האדם. בתחילה זה נעשה תיאורטית באופן זמני, אבל בפועל הזכויות לא מוחזרות לאנשים גם לאחר מצב החירום. הדוגמה הכי מפורסמת היא הבידוק המאסיבי בשדות התעופה לאחר המתקפה על מגדלי התאומים, שנותר עד היום, וגם הקורונה מספקת לנו דוגמה מצוינת לכך. אבל אני מתפזרת כי יש לי מלא מה לומר. אולי מתישהו עוד נחזור לאגמבן).
אז נחזור לקורונה. כשהמדע מוצב מעל לזכויות האדם אפשר להתייחס לאדם כישות כמעט טכנית שכולו גוף פיזי. מה שקורה בפועל הוא שהמומחים שאיתם התייעצו היו בעיקר אפידמיולוגים ווירולוגים, וממדים רבים בחיים החברתיים לא נלקחו בחשבון, למשל המחיר הנפשי של סגירת בתי הספר, המחיר הכלכלי של עצירת הכלכלה כמעט לחלוטין, ועוד. כלומר המדע הופך לסוג של נשק, בשמו אפשר להחליט החלטות קשות, ומי שלא מציית למדע (למשל מי שבחר לא להתחסן), נענש.
מישל פוקו טען כבר מזמן שהמדינה עוברת משליטה ביחידים לשליטה באוכלוסיות, באמצעות מנגנונים רכים, כמו פרקטיקות וידע. אחד ממנגנוני הכוח הוא השפה, והיא משמשת גם כדי לסווג ולהפריד (למשל מחוסנים מול לא מחוסנים, מאומתים מול בריאים, עוקבים אחר המדע מול מכחישים, ושאר חלוקות ששמענו במהלך הקורונה), וגם כדי לייצר נורמות חברתיות של איך ראוי להתנהג. המדינה בעצם עוברת מהגנה על זכויות האדם לכפיית התנהגות מסוימת על האדם, באמצעות שימוש בידע, במומחים ובשפה מדעית. וכל זה נעשה בשם ההגנה על "הבריאות הלאומית".
שפה לא מתקיימת בריק
scientism רטורי כמו "Follow the Science" לא פועל בחלל ריק; כוחו הגדול ביותר הוא בשינוי השפה, הנורמות וההתנהגות החברתית בפועל. וזה בדיוק מה שטוען פוקו. הוא אומר שהשפה מייצרת לא רק ידע חדש, אלא נורמות חדשות, שקובעות מהי התנהגות נאותה ונכונה. המטרה היתה, במודע או שלא, הפנמת הנורמות – ללא צורך בסופו של דבר בפיקוח חיצוני (זוכרים את איכוני הסלולרי? או את האיום בהגעת המשטרה לבדוק האם באמת הקפדנו על הנחיות הבידוד?). זו התגלמותו של הפנופטיקון – אותו מבנה שמטרתו יצירת אזרחות צייתנית ללא צורך בפיקוח.
הסיסמה הזו שינתה באופן עמוק איך שאנשים תפסו את מקומם בחברה. כך מי שמציית למדע בעצם סימן את עצמו כאזרח למופת, שמקפיד על ההנחיות ולא מסכן אחרים. המדע הפך לסוג של סמל מוסרי. צייתנות למדע הפכה לדבר הנכון לעשות.
הסיסמה הזו היתה חלק ממערכת ענפה של ביטויים, סמלים ונורמות חדשות שנוצרו במהלך המגפה. אבל יותר מכל היא סימנה השתקה של שיח. ואם פה ושם הוא העז להתקיים, הוא הפך דיכוטומי – או שאתה עוקב אחר המדע, או שאתה מתכחש לו, ואז אתה מיד מסומן כפרימיטיבי או בור.
ויש עוד שני מנגנונים שסייעו כאן – צנזורה ושיווק
כדי לחזק עוד יותר את מעמדו של המדע כאוטוריטה יחידה, הממשלות נעזרו בשני מנגנונים נוספים:
צנזורה של ענקיות הטכנולוגיה (גוגל, מטא ואחרות), שפעלו לא פעם כזרוע האכיפה של הscientism . באמצעות אלגוריתמים ומדיניות "מידע כוזב", וגם באמצעות מחיקה של תכנים (ב 2024 מארק צוקרברג הודה במכתב לקונגרס שממשל ביידן ביקש מפורשות למחוק תכנים מסוימים, וגם תיקי טוויטר הראו התכתבות בנושא בין הממשל ועובדי טוויטר). ענקיות הטכנולוגיה השתיקו ביקורת לגיטימית ופלורליזם מדעי, ודחקו חוקרים ורופאים מוערכים שהביעו ספק לגיטימי לשוליים, תוך תיוגם כ"קונספירטורים". זה קרה גם בעיתונות ובערוצי הטלוויזיה.
המנגנון השני הוא שיווק מאסיבי – קמפיינים נרחבים לשכנוע הציבור, למשל להתחסן. אפשר לראות כאן כמה כסף הוציאה ממשלת ישראל על קמפיינים בפסטיגל או יחד עם משפיענים שקראו לצעירים להתחסן. עד היום אפשר לראות פה ושם כתבות ממומנות בנושא חיסונים שמטרתן להשפיע עלינו.
שני אלה יצרו תדמית חד משמעית שבה אין ספק, והדבר הנכון הוא לא רק לעקוב ולהקשיב למדע, אלא לפעול בהתאם לו. האם הצייתנות של הציבור נבעה מחרדה ופחד (מה שבעיקר בתחילת המשבר היה ניכר) או פשוט מחשיפה לנרטיב אחד בלבד?
אז איך אפשר לשקם את המדע? באמצעות דיאלוג אמיתי
יש לי כמה המלצות להמשך.
- הפרדת עובדות מנורמות: כדאי להדגיש שהחלטה על מדיניות היא פוליטית, חברתית, ערכית. היא אמורה להתבסס על חישובים מורכבים של עלות מול תועלת, של מחירים. תפקיד המדע הוא לתאר ולהביא את הנתונים, אבל לא להכתיב מדיניות. את כל זה צריך להציף ואף לתקשר לציבור. כך, כשהעובדות גלויות לו, הוא יוכל לקבל החלטה מודעת הרבה יותר, שלא מבוססת על הפחדה או כפייה.
- תקשור של אי ודאות. עד כמה שזה נשמע מוזר, הסתבר במחקרים שתקשור של אי ודאות לא הצליח לערער או לשנות אמונות הקשורות למדע. אבל תקשור של אי ודאות בהחלט מחזק אמון! זו ענווה אמיתית של המדע, ובעיני הדרך לבנות אמון לטווח ארוך. אם הscientism ביטל את האפשרות לטעות – התיקון הזה מחזיר אותה. רק בשנת 2023 אמר פרנסיס קולינס, ראש ה NIH לשעבר, שזו היתה טעות לא להודות בחוסר הידע וזה גרם לאובדן האמון:
"We failed to say every time there was a recommendation, guys, this is the best we can do right now. It’s a good chance this is wrong. We didn’t say that. We wanted to be sure people actually motivated themselves by what we said, because we wanted change to happen in case it was right. But we did not admit our ignorance and that was a profound mistake, and we lost a lot of credibility along the way”
- שיקום הפלורליזם המדעי – אחד ממהמבקרים האהובים עלי, שכבר הזכרתי לא פעם, הוא פול פייראבנד, שטוען שחשוב לבקר את המדע מתוך המדע, והמדע חייב לאפשר לעוד דעות, אמונות ורעיונות, גם מתחומים אחרים, להישמע. בהמשך אליו, גם מדיניות חייבת לכלול ממדים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, ולא רק אפידמיולוגיים, כדי להתמודד עם חוסר אמון והתנגדות. מבקר נוסף של המדע, והפעם מבחוץ, הוא סטיב פולר, שטוען שהעידן שלנו, עידן הפוסט-אמת, הוא הזדמנות לבחון מחדש מי ומה קובע מהי האמת, ולציבור שמערער על המדע כיחיד שמחליט מהי אמת, יש תפקיד חשוב באתגור הקונצנזוס המדעי והבאת עוד מימדים לשיח. באופן מעשי זה אומר שהגיע הזמן להפסיק להתייחס לכל מי שחושב אחרת, מטיל ספק או בוחר בדרך חיים "לא מדעית" כפרימיטיבי, ולאפשר לאנשים לבחור כיצד לחיות את חייהם ולדאוג לבריאותם.
- מדיניות של פתיחות במקום סודיות: אמון נבנה באמצעות דיאלוג, לא דרך סמכות. סודות וחוסר שקיפות (כמו חסיון דיוני הקורונה או השחרת חלקים מההסכם של פייזר עם ממשלת ישראל) מעידים על ליקויים במערכת היחסים המוסדית עם המדע, וזה מקור מרכזי לחוסר אמון הציבור. כשיש מה להסתיר זה מעלה השערות וחשדות שההליך לא נקי. כשמדובר בבריאות הציבור, זה חשוד פי כמה.
האם המדע יכול לחזור לעצמו? סיכום
"Follow the Science" היא סיסמה המבטאת scientism ומעודדת אותנו לא רק לסמוך על המדע, אלא ממש לציית לו. אם אנחנו באמת רוצים לשקם את מעמדו של המדע אנחנו צריכים לחזור לעקרונות של ספק, פלורליזם ושיקום של חירות האדם.
ריצ'ארד פיינמן, באחת מהרצאותיו (על הערך במדע) אמר:
“It is our responsibility as scientists, knowing the great progress which comes from a satisfactory philosophy of ignorance, the great progress which is the fruit of freedom of thought, to proclaim the value of this freedom; to teach how doubt is not to be feared but welcomed and discussed; and to demand this freedom as our duty to all coming generations”
מה שקרה במהלך הקורונה – ההישענות של מנהיגים על המדע הסתירה את הכשלים הפוליטיים של המדיניות ואת הסכנה האתית של כפיית התנהגות בשם הבריאות. כיום, המדע והמומחים משלמים על כך מחיר של חוסר אמון. אני רוצה להאמין שהבעיה לא הייתה בכוונה של המדענים, אלא במנגנון המערכתי שאיפשר להפוך את המדע לאידיאולוגיה ששלטה בחיים שלנו.
ועוד משהו לסיום. הצגתי את הסיסמה כמגיעה מלמעלה למטה, מהמוסדות לציבור. אבל יש עוד אפשרות שחשבתי עליה דרך מתיאס דסמט, שחוקר את היווצרות תודעת ההמון, והיא שהאנשים עצמם, מתוך חרדה וחוסר אונים, ביקשו תשובות חד משמעיות. הם היו זקוקים למשהו שיעשה סדר בכאוס. המדע נכנס פה לדלת פתוחה כי הוא נתפס בעיני הציבור כמי שיכול לספק ודאות. לכן זה היה טבעי שאנשים יפנו אליו לקבלת תשובות. כלומר, ה scientism שבא לידי ביטוי בסיסמה Follow the Science הוא אולי לא רק תוצר של מדענים או ממשלות, אלא גם תגובה אנושית למצוקה. הדימוי של המדע כמנותק, אובייקטיבי, נטול אג'נדה ורציונלי – סיפק תחושת בטחון ונתן לאנשים מענה. היה על מי לסמוך. הוא ממש שימש כפונקציה דתית, והציות לו נראה הגיוני.
