הַמְתָּנָה
כל החיים אנחנו בהמתנה לדברים שיקרו. אולי ההמתנה עצמה היא ה – דבר? אולי יש דווקא בה הזדמנות מעניינת ללמידה והתפתחות?
גלי התקרבות והתרחקות
כמו בטבע, גם אנחנו כל הזמן מתקרבים ומתרחקים. מאנשים, מעצמנו. המוזיקה תמיד ידעה איך לעשות זאת…
כל הזמן שבעולם
דווקא כשהמציאות לא פשוטה, אני מחליטה לקחת את הזמן וללמוד איך לקבל אותה. והפעם לא דרך הראש. כי פעם לימדו אותי שכשאין זמן, לוקחים את כל הזמן שבעולם…
"עשה באפס מעשה והכל מעצמו ייעשה"
האם את כל מה שלימדו אותנו – שצריך להציב מטרות, לפעול, להיות פרואקטיביים, בעצם הבנו לא נכון?
לרדת מגלגל הריצה
פתאום קלטתי שאני כמו אותם עכברים על גלגל הריצה – בלופ בלתי נגמר של עוד ועוד.
העדינות
כשבחוץ הכל תוקפני, שיפוטי וקשוח, אני בוחרת ללכת בדרך העדינה, הרכה, השקטה.
להיכנס למערה
מצד אחד השקט שלי לבד, המחשבות שרצות, החיבור ללב. מצד שני – העולם היפה הזה שבחוץ שקצת מתערער לי לאחרונה. מחשבות על התנועה הזו מן החוץ לפנים…
מהסוף להתחלה בחיפוש אחר החופש
מתוך מציאות הקורונה, אני בתחושה שלאט לאט החופש הולך ונעלם. גם אתם?
התנגדויות
התנגדות היא תחושה קשה, בעייתית, שיפוטית וביקורתית. היא בעצם כל הזמן אומרת "לא". מה היה קורה אילו יכולנו ללמוד לא להתנגד, אלא לקבל מה שקורה?
מינימליזם מחשבתי
האם אנחנו חושבים יותר מדי? האם אפשר לאמן את עצמנו להקצות זמן לחשיבה, אבל מינימלי?