הביטוי אופיום להמונים מיוחס לקרל מרקס (אם כי הוא לא הראשון שאמר זאת), והוא מתייחס לדת. מרקס התכוון להצביע על כך שהדת מסיחה את הדעת ומשמשת כמו סם הרדמה שבגללו עובדים ומנוצלים לא ייאבקו על זכויותיהם, כי הם יניחו שזו גזרת האל.
ואם כבר מדברים על מרקס – הוא טען גם ששינויים חברתיים ופוליטיים מגיעים בעקבות שינויים חומריים. וזה מוביל אותי היישר לטכנולוגיה. ולא סתם טכנולוגיה אלא הרשתות החברתיות. האם הן עצמן האופיום הנוכחי להמונים? האם הן אלה שבגללן אנשים לא יקומו וייאבקו על זכויותיהם?
הנבואה של האקסלי
עוד לפני המדיה החברתית, הבין אלדוס האקסלי, בספרו האוטופי והמטלטל "עולם חדש מופלא" שכשאנשים מסוממים ונהנים כראוי, הם לא יתמרדו ולא יעשו דבר.
לטובת מי שלא קרא – הספר של האקסלי מתאר עולם עתידי שבו התינוקות גדלים במעבדה, ילדים מוסללים מראש לתפקידם בחיים, אין תא משפחתי וכל אחד עוסק בשעות הפנאי בהנאות בלבד, הכוללות החלפת בני זוג תכופה (אין ממש מחויבות זוגית או אפילו חברית) ובידור קיצוני – כל דבר הופך להצגה. במשך כל היום הם שומעים ברמקולים מסרים רפטטיביים שמספרים להם כמה נפלא הוא עולמם, ולאחר שטיפת המוח הזו הם בהחלט מאמינים לכל וחסרים כל חוש ביקורתי. הטכנולוגיה משחקת תפקיד משמעותי בכל רגע ביום (ועכשיו עזבו הכל ורוצו לקרוא!).
בסוף כל יום מקבלים אנשי העולם החדש סם בשם SOMA שגורם להם להרגיש טוב, וכשהם מרגישים טוב הם פועלים בדיוק לפי התכנון. האקסלי תפס בצורה מצמררת איך כשמסיטים את תשומת הלב של האנשים (באמצעות סמים או טכנולוגיה), הם מאושרים במה שיש להם ולא חושבים איך לשנות את מצבם.
גם על הטלוויזיה אמרו שהיא כמו אופיום להמונים
איש החינוך והסופר ניל פוסטמן הקדיש ספר שלם לטלוויזיה, או נכון יותר למה שקורה כשהאקסלי צודק.
לטענתו, באמצעות הטלוויזיה אנחנו מבדרים את עצמנו למוות. הוא מראה איך המדיום של הטלוויזיה מציג כל דבר כבידור. חישבו למשל על מוזיקה בטלוויזיה – המוזיקה שתפקידה לספק כמו לייט מוטיב לבידור, שממסגרת כל דבר (אפילו כתבות במהדורות חדשות), מוסיפה דרמה, מכוונת אותנו רגשית, הכל כדי למשוך מחיאות כפיים, אבל לא כדי שנחשוב יותר מדי.
הוא מתאר איך האמריקאים מבודרים אבל לא באמת יודעים משהו על מה שקורה. אנחנו מקבלים פיסות מידע שמייצרות אשליה של ידיעה, וכך אנחנו מאבדים את התחושה של מה זה לדעת באמת. בניגוד לספר שלוקח אותנו אחורה בזמן, גורם לנו לחשוב – הטלוויזיה מתרכזת בהווה, ומציגה את הדברים ללא הקונטקסט, כשהם ארוזים כבידור. אנחנו מכירים כמה עריצים בהיסטוריה שהבינו היטב מה הערך של לספק להמונים בידור…
הטענה העיקרית שלו כלפי הטלוויזיה מתייחסת לחינוך, והוא מראה זאת על תכניות כמו רחוב שומשום, שלכאורה היא תכנית חינוך אבל בפועל מעודדת למידה בבתי ספר רק אם בתי הספר מתנהגים כמו רחוב שומשום – כלומר כל עוד הם מבינים שללמד ולבדר זה השילוב הנדרש. הוא רואה איך היום בבתי הספר הלימוד והלמידה הופכים לפעילויות מבדרות.
הוא מציע לבחון כמה חשוב ורלוונטי המידע שאנחנו מקבלים דרך הטלוויזיה באמצעות השאלה: "כמה פעמים קורה שהמידע שאנחנו מקבלים ברדיו או בטלוויזיה בבוקר ישנה את התוכניות שלנו לאותו יום או יגרום לנו לעשות משהו שלא חשבנו שנעשה?"
המדיה החברתית לוקחת את זה צעד אחד קדימה
שווה לשאול את עצמנו את אותה השאלה לגבי המדיה החברתית: כמה פעמים מה שראינו במדיה החברתית שינה לנו תכניות? ואם כן – לאיזה כיוון בדיוק?
אני חוזרת רגע לביטוי של מרקס, כדי לבחון איך המדיה החברתית ממלאת תפקיד דומה לדת של מרקס או לטלוויזיה של פוסטמן. איך זה קורה?
- הסחת דעת – אנחנו מוצפים בתכנים אינסופיים, שרובם לא ממש תורמים לחיינו. הם שוליים, אבל הם מסיחים את דעתנו (לעיתים למשך שעות ביום) ממה שקורה באמת. במיוחד בתקופות כמו שלנו, כשהנעשה בחוץ באמת קשה מנשוא, היא מאפשרת לנו בריחה מהמציאות.
- העדפה של תכנים שטחיים – ההצפה המטורפת הזו מקשה עלינו להתעמק בנושאים, והיא מרגילה אותנו לתכנים שטחיים אך רבים. כל כך הרבה מהסטודנטים שלי לא מצליחים היום לקרוא כתבה שלמה, שלא לדבר על ספר. ברשתות החברתיות אנחנו מתרגלים לקפוץ מלינק ללינק, מנושא לנושא, כך שלשקוע בקריאה עמוקה (או אפילו שיחה עמוקה) נראה לנו כמו משימה בלתי אפשרית. בספר המעולה The shallows יש השוואה מרתקת בין המוח שלנו בעת קריאת ספר והמוח שלנו בעת קריאת תכנים אונליין והמסקנה די עגומה.
- אשליית הידע והמידע – אנחנו מרגישים שאנחנו מיודעים דרך המדיה החברתית בכל מה שקורה, אבל לא שמים לב מה קורה סביבנו (עוד על כך, כאן). במדיה החברתית יש תחושה שהחדשות מוצאות אותנו (News finds me) ולכן אנחנו לא טורחים לצאת ולחפש את הידע והמידע, אלא פשוט לקבל אותו בצורה די פסיבית דרך המדיה החברתית. אבל מה שנראה שם הוא לא תמיד המידע המלא, גם בגלל בועת הסינון וחדרי ההדהוד (נראה בעיקר דעות ורעיונות קרובים לאלה שלנו) וגם בגלל הצנזורה שהפלטפורמות עצמן מפעילות (ואם חשבתם שמי שטען בקורונה שהמדיה החברתית מצנזרת פוסטים הוא קונספירטור, כדאי שתציצו בהצהרה הזו של מארק צוקרברג).
- התמכרות – אדם אלטר, מומחה להתמכרות, מציין בספרו איך המדיה החברתית, בדומה להימורים, גורמת להתנהגות התמכרותית. ממש כמו מכונות מזל, אנחנו פשוט לא מסוגלים להפסיק לגלול בה. תמיד מחכה לנו שם עוד פוסט, עוד ריל, עוד סרטון. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו גוללים עוד ועוד ולא מסוגלים להפסיק. ויש גם את הדופמין שמופרש במוח בכל פעם שאנחנו מקבלים לייק או תגובה, וגורם לנו להרגיש טוב. כל כך טוב שאנחנו רוצים עוד ועוד מאותו הורמון עונג, ולכן נמשיך לבדוק כמה לייקים קיבלנו, האם נוספו לנו עוקבים או מי הגיב לנו, ונצטרך בכל פעם להעלות את המינונים.
- ממש כמו סמים, כשאנחנו מתרחקים מהמדיה, אנחנו מפתחים סימפטומים. כבר שמעתם על נומופוביה? הפחד להיות ללא הטלפון הנייד. המחשבה הזו שאנחנו מנותקים מהעולם בלעדיו, קשורה בחלקה למדיה החברתית ולתחושה שאם לא נתחבר ונתעדכן, לא נדע מה קורה.
- הפחתת האקטיביזם בעולם האמיתי – כל כך קל לעשות לייק, להצטרף לקבוצה או לחתום על עצומה. ברגע שעשינו זאת אנחנו מרגישים שתרמנו את חלקנו באקטיביזם דרך המקלדת, ויכולים להמשיך בשגרת יומנו (ובעיקר בגלישה במדיה החברתית) ללא יסורי המצפון. יבגני מורוזוב, שכתב את אחד מהספרים המרתקים על הרשת, טוען שהבידור שהרשת מציעה לנו דומה מאוד למה שקרה בעבר וחיזק משטרים טוטליטריים – הוא מרדים אותנו ומונע מאיתנו להיות אקטיביים, ממש כמו הנרקוטיקה שהטלוויזיה הציעה בעבר. הוא משווה את מה שקורה היום לתקופות אחרות, ורואה כי "בידור מקוון מושך הרבה יותר מאשר דיווחים המתעדים הפרות של זכויות האדם". הוא גם מציין ש"האינטרנט מקשה על אנשים להיות אכפתיים, ולו רק בגלל שהחלופות לפעולה פוליטית הרבה יותר נעימות ונטולות סיכון".
- שחרור מתח – ברגע שאנחנו מתקלים בפוסט זועם, כועס, עצוב או מתוסכל לגבי נושא שמעסיק אותנו, אנחנו מרגישים הזדהות ושייכות. שזה כמובן לא דבר רע כשלעצמו. הפוסטים הללו מספקים לנו אשליה של קשרים חברתיים, אבל הם לא מספקים לנו את הקשרים העמוקים האמיתיים שדרכם אפשר באמת להרגיש שייכות והזדהות. בפועל, ממש כמו סמים, הם מרחיקים אותנו מחברה והופכים אותנו בודדים ומנוכרים.
- המדיה החברתית מעודדת תכנים פופולריים, ופוגעת בחשיבה הביקורתית. תכנים מיינסטרימים שגורפים עוד ועוד לייקים הם הגביע הקדוש של המדיה החברתית, והיא תבליט אותם עוד ועוד (אפשר לקרוא עוד קצת כאן על הנראות במדיה החברתית). אבל זה לא הכל – היא גם מצנזרת תכנים מסוימים (שוב אני מחזירה אתכם למה שקרה למתנגדי הנרטיב השולט בקורונה) וכך היא מחזקת את הסטטוס קוו ומקשה עלינו להיחשף לדעות ורעיונות אחרים.
- כבר כתבתי לא מעט על הנרקיסיזם וכיצד המדיה החברתית מעודדת אותו. כשתשומת הלב מופנית תמיד למופע הראשי במדיה החברתית שבו אנחנו מככבים, קשה לאנשים לפתח אמפתיה לאחר, תודעה או אחריות חברתית.
- ולא פחות חשוב – המדיה החברתית נשלטת בידי חברות הטכנולוגיה הגדולות, שהן האליטות החדשות – הן אלה שמכתיבות לנו היום מה לראות, מה לחשוב ואיך להרגיש. רק תגללו עוד קצת ותנו להן לדאוג שתהיו מיודעים (במה שהן מחליטות שהוא חשוב ונכון), מבודרים (כך שלא תרצו לקום ולשנות משהו) ומושפעים. והן מצידן ירוויחו היטב מכל דקה שאתם נמצאים על גבי הפלטפורמות.
לסיכום, למדיה החברתית, ממש כמו לדת אצל מרקס, יש תפקיד – היא מספקת לנו נחמה רגעית (לכאורה), מסיטה את תשומת לבנו מהנעשה סביבנו (כמה פעמים ראיתם אנשים שיושבים יחד במסעדה או בבית קפה ולא משוחחים זה עם זה, אלא שקועים בסלולרי?), ומספקת לנו אשליה שהעולם שם הוא הוא העולם האמיתי, ואין צורך לפעול לשנותו.
ממש בדומה לספרו של האקסלי, השליטה באוכלוסיה מבוצעת בצורה "רכה" – דרך שליטה בתכנים (אצל האקסלי זו שטיפת מוח מושמעת, ואילו במדיה החברתית היא דרך האלגוריתמים המחליטים מה נראה). בעולם החדש והמופלא שתיאר האקסלי, כל אחד עסוק ברווחתו האישית ובדימוי המושלם שלו, ממש בדומה לחשבונות המדיה החברתית שלנו.
* * *
אשמח, כמו תמיד, לשמוע מה חשבתם.
4 תגובות
נכון ומדויק. אבל…זה חלק מה אבולוציה שעובר העולם. יש תופעות שלא ניתן לעצור. אולי לנצל את הצד החיובי שלהן. שווה לבדוק.
זה בהחלט חלק מהאבולוציה, אבל כרגע נראה שאנחנו לא באמת בוחרים לנצל את הצד החיובי. יותר נכון – בוחרים עבורינו…
כמה עצוב שאת צודקת…לחיי חוף הצוק
המקום השפוי שלנו 🙂