העולם מאז ומתמיד היה חסר ודאות. כלומר השמש המשיכה לזרוח, הירח חזר להופיע מדי ערב, כדור הארץ המשיך להסתובב. אבל פה ושם הגיעו אירועים, ממש כמו הקורונה, ששיבשו את החיים השגרתיים שלנו. אי אפשר היה באמת להתכונן אליהם.
אנחנו לא אוהבים הפתעות. המוח שלנו בנוי כך שכ 45% מהפעילות בו היא אוטומטית. זה נותן לו שקט לעסוק בדברים יצירתיים, ולנוח. לכן, יצרנו עוגנים והרגלים במציאות שלנו שיתנו לנו את האשליה שהעולם ודאי, בטוח, שיש לנו שליטה. ואז הגיעה הקורונה והבהירה לנו כמה חסרי שליטה אנחנו.
העיסוקים שלנו פסקו, הקשרים שלנו מתקיימים מרחוק. פתאום הפגישה השבועית עם החברה הכי טובה היא בגדר מותרות שכבר אי אפשר להרשות לעצמנו. החום האנושי והמגע הוגבלו רק למי שנמצא איתנו בבית. חזרנו לבסיס – לדברים פשוטים ומקיימים, מקומיים. ונשארנו עם הרבה זמן והרבה שקט.
השקט הזה שמסביב, בתוך כל הכאוס, השאלות וחוסר האונים, הוא כאילו מנוגד למה שמתרחש פנימה. נכון, זה דורש להרפות מהמתח ולהקשיב: לטבע, לציפורים. להקדיש תשומת לב לדברים קטנטנים שקצת שכחנו ליהנות מהם ככל שהתמסרנו למרוץ, ליומן.
זה לקח לי שבועיים. בהתחלה (ממש כמו בשלבי האבל) חוויתי כעס, תסכול, פחד. על העסק שפשוט נעצר, על חוסר התקשורת הפיזית, על איבוד החופש ללכת לאן שמתחשק לי. אבל לאחר שבועיים כאלה, התחלתי להרגיש שמשהו משתנה בתוכי. כנראה התקרבתי לשלב הקבלה. החלטתי להתאים את עצמי לשקט שבחוץ.
הבנתי שקיבלנו פה לא רק בעיטה בתחת אלא ממש הזדמנות להתיידד עם חוסר הודאות, או בשפה שלי – לעבוד על הלב הפתוח.
מה זה אומר מבחינתי?
קודם כל קבלה. קבלה של המציאות, של כל מה שקורה. זה אומר גם הסרת ההתנגדות (התסכול שלי גרם לאנרגיה חזקה של התנגדות למצב, וזה היה בעיקר מתיש). ואז קבלה אפילו משמעותית יותר – של מה שיש בפנים. מה שקורה בלב כשהוא פוגש את המציאות הזו. של כל מנעד הרגשות שהיא מעוררת, והמעברים המאוד מהירים בין קצוות של שקט, התמסרות ונינוחות ומיד לאחר מכן כעס, פחד.
ואז סוג של הרפיה. בתחילה חשבתי איך אפשר להפוך את הלימון ללימונדה (ואני בכלל לא אוהבת לימונדה. היא מתוקה לי מדי!), ואז הבנתי שאין צורך. שלפעמים הלימון הוא רק לימון, כמו שהוא. וזה הוביל אותי לשחרור ממטרות, יוזמות עסקיות – כל מה שתמיד לימדו אותנו שצריך. גם קורס שלמדתי במהלך התקופה הזו על העיצוב האנושי, הבהיר לי שהמטרות האלה הן לא שלי. הן התניות תרבותיות שמגיעות מבחוץ. רואים אותן היטב בפוסטים השמחים באופן משונה במדיה החברתית.
עכשיו אני עובדת על אותה ההרפיה. אני יושבת בשקט ומנסה להרפות לתוך מה שיש. וגם לתוך מה שאין. ומה שיש הוא פעמים רבות משהו שמאוד קשה להרפות לתוכו. הוא שקט. אנחנו פוחדים כל כך משקט. למדנו לקשר אותו לאין, לחוסר. אבל בשקט יש הרבה פעמים הרבה אמת. נזכרתי כמה אני אוהבת שקט.
להרפות כך, פירושו גם לסמוך. לסמוך על תהליכים, ועל היקום הזה שממשיך להתקיים ויודע לשקם את עצמו, על הטבע. ולסמוך על עצמי שגם אם יש תקופה של שקט, דברים עוד יקרו. הם כרגע מתבשלים, מזדקקים, מדייקים את עצמם.
זו הזדמנות עבורי לתרגל את ההתמסרות המוחלטת, כמו שמייקל זינגר, המורה האהוב עלי, אומר. ההתמסרות שלי אומרת לפתוח את הלב כל הזמן. גם כשלא נוח. גם כשמי שהולך מולי עובר למדרכה הנגדית, גם כשהמינוס בבנק גדל וכמעט כל ההזמנות שלי נעצרו. גם כשלא ברור מתי זה יסתיים ואיך. גם שקשרים שאולי היו ברורים קודם משתנים. גם כשהעולם כפי שאנו מכירים אותו אולי ישתנה.
הנה האתגר שלי. ואחד הדברים שאני מבינה במהלכו הוא שהרפיה, השהיה, להיות באמת בהתמסרות ובשקט, דורשים לא פחות אנרגיה מעשייה קדחתנית. אבל אנרגיה אחרת – שמופנית פנימה, להקשבה. שלא נאחזת בהרגלים ובהתניות חיצוניות כדי להמשיך להתקיים.
מייקל זינגר טוען שרוחניות היא להיות בהרמוניה עם מה שקורה במציאות. אני מאוד אוהבת את ההגדרה הזו – לאו דווקא ריטריטים של סופי שבוע, או מדיטציות אינסוף, אלא פשוט להיות באותו התדר של מה שקורה. אני חושבת שההרפיה, ההתמסרות, השהייה בתוך השקט הזה, המאיים לעיתים, היא בדיוק השוואת התדר למה שקורה. זה אומר שאין התנגדות, והאנרגיה זורמת. נכון, היא לא תמיד נעימה אם מה שקורה בחוץ לא נעים, אבל היא מותאמת.
אמנם הגבילו את צעדינו, אבל החירות האמיתית, כיאה לחג הזה, היא בלב. היא להיות בקבלה ובהתמסרות בתוך התהליך הזה שקורה עכשיו. ועל החירות הזו אני עובדת.
ורק לפעמים, ברגעים קשים במיוחד, חסר לי מי שיחזיק לי את היד כשאני נופלת ויגיד לי שלא משנה לאן אפול, זה יהיה בסדר. אני אקום משם. אחרת אולי, אבל אקום. מי שכמו בשיר של ביורק המופלאה, פשוט יכסה אותי במילותיו המרגיעות.
