אני מתה על תהליכים. אני מאוהבת בדרך. אני משתדלת לא להיאחז בתוצאה. לפעמים זה גם מצליח לי.
איפה אני פוגשת את זה?
בלימודים, בלי לחכות בקוצר רוח לסיומם.
בכתיבת פוסט, מבלי להיות קצרת סבלנות לקראת הלחיצה על כפתור הפרסום.
בקריאת ספר בלי המחשבה על איך הוא יסתיים.
יש לי חבר שקורא לזה ליהנות מהדרך. כן, יש בזה משהו.
חוסר הידיעה של איך זה הולך להיראות, להסתיים, להיפתר, מצליח לרגש אותי. אולי בכלל מדובר בסוג של התמכרות לריגושים? לחוסר ודאות? מי יודע, ולמי אכפת?
משהו בתהליך מרגיש לי יותר נכון, יותר מעניין, גם אם לפעמים הוא אינו מראה בכלל סימני סיום.
כשאנחנו נהנים מהדרך, ורואים גם בה סוג של מטרה, אנחנו מוצאים משמעות תמידית, כי הדרך שלנו לעולם לא נגמרת. תמיד יש עוד מה ללמוד, מה להבין, שלב לעלות. בכל פעם שהבנתי על עצמי משהו, הבנתי עד כמה יש לי עוד מה ללמוד.
כשהמשמעות של חיינו מתפתחת ולא תוצאתית, אנחנו גם יכולים להיות הרבה יותר בנוכחות. להביט בדרך שעשינו, להתמוגג מזו בה אנחנו נמצאים.
בשנים האחרונות, עם הכתיבה האינטנסיבית בכל הבלוגים שלי, בחומרים שאני יוצרת, בדפי הבוקר, הבנתי שאני כל כך נהנית מהכתיבה עצמה, שהיא בעצם סוג של מראה לדרך שלי (זו הסיבה שאני לא מוחקת פוסטים ישנים, אם כי לפעמים כשאני קוראת אותם, בא לי לעשות זאת). התהליך עצמו כל כך מהנה, שאני לא חושבת מיד מה יקרה אם אף אחד לא יקרא, אם הפוסט לא ירגש, או אם לא אצליח לעבד את כל הרגשות בשלושת עמודי הבוקר.
וכרגיל, איך זה קשור למוזיקה? כן, אתם יודעים שאצלי הכל קשור למוזיקה.
עבודה על ביצוע של מוזיקה היא כזו. תהליכית. תמיד יש מה לשפר, דברים חדשים לגלות ביצירה או ביחס שלך אליה, נשימה שמשנה את המשמעות של הפראזה, האצת קצב פתאומית שגורמת למבנה של השיר להשתנות.
לפעמים לאחר שנים שלא ביצעתי שיר, אני חוזרת לגלות אותו ופתאום הוא משתנה לגמרי. הדמות בגרה, ואולי השתנתה. גם היא עברה כברת דרך. הקצב הפנימי קיבל תפנית, והסיפור מאחורי הטקסט מרגיש יותר בשל.
שיר שפעם שרתי לאהוב, פתאום ממוען לילד. פתאום התקרבתי קצת יותר לדמות שהיתה רחוקה ממני מרחק שנות אור. משפט שתמיד כיווץ לי את הבטן מצליח לאחר שנים לעבור ללא תקריות מיוחדות. עברתי דרך. וגם המוזיקה שאיתי.
ואתם יודעים מה? לא רק ביצוע. גם האזנה ליצירה היא לגמרי ליהנות מהדרך – מהרגשות שהיא מעוררת בי, מהמחשבות שצצות לי במהלכה, מהזכרונות המציפים אותי. לפעמים, למרות שכבר הקשבתי ליצירה מאות או אלפי פעמים, פתאום היא מגלה לי צד אחר, מחשבה חדשה, תו חבוי או משמעות מיוחדת. לפעמים רק לאחר שנים אני מרגישה שאולי התחלתי להבין על מה היא מדברת.
אז מה אתם חושבים? מתי אתם מצליחים ליהנות מהדרך? והאם זה חשוב לכם?