בספר The Burnout Society מתאר ביונג צ'ול האן, שאמנם יש לו שם בלתי אפשרי אבל מוח מבריק, איך החברה שלנו היא כבר לא החברה שתיאר פוקו (לאור המחקר שלי על השיח בקורונה, אני לא מסכימה עם זה לגמרי) שבה מוסדות כמו בתי משוגעים, בתי כלא ותעשיות ממשמעות אותנו, אלא חברה שבה המשמעת מגיעה ממקומות כמו מכוני כושר, מגדלי משרדים, שדות תעופה וקניונים. הוא מראה איך התרבות המודרנית, שנתמכת ע"י אותם מוסדות, הופכת את החברה לחברת הישגים ולא חברת משמעת.
בעיני, המשמעת עדיין פה, היא רק החליפה צורה. אבל אני מסכימה לגמרי שהחברה שלנו מעודדת אותנו כל הזמן להשיג, להראות ולהוכיח, ובסופו של דבר – גם אם אנחנו ממשמעים את עצמנו ולא מישהו מבחוץ, אנחנו קורבנות של אותה התרבות. אחד מהסממנים הבולטים של התרבות הזו היא החיוביות, ולה אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה. ולגבי צ'ול האן? אוטוטו נשמע עוד קצת מפניניו.
הבהרה קטנה לפני שנמשיך: יש הבדל בין חיוביות ואופטימיות. אופטימיות היא האפשרות להאמין שמשהו יכול להשתפר. חיוביות, במובן שאני מדברת עליו בפוסט הזה, היא הציפייה להציג את עצמנו ואת המציאות באופן חיובי. ועכשיו – בואו נתחיל.
לאן נעלמה השליליות?
לטענתו של צ'ול האן, החברה הממושמעת היתה חברה של שליליות, ואילו החברה ההישגית היא חברה של חיוביות. וזה לא כל כך טוב כפי שזה נשמע ברגע הראשון.
אנחנו כבר לא יכולים להאשים את החברה, הממשלה או התרבות אם אנחנו לא מצליחים או לא מאושרים, אנחנו אמורים להפנות את האצבע המאשימה כלפי עצמנו, אנחנו אמורים להסתכל פנימה (רצוי בעזרת הגורו התורן או המדיטציה המומלצת הטרנדית) ולבחון היטב איך אנחנו הבאנו על עצמנו את המצב הזה.
אווה אילוז, בספר המשותף שלה עם אדגר קבאנאס, שלטון האושר, מבקרת את הפסיכולוגיה החיובית. לטענתה, הפסיכולוגים החיוביים יצרו הבחנה ברורה בין רגשות חיוביים ושליליים, וזה השפיע גם על הרגלים, מחשבות, גישות, וחוזקות אישיות. החלוקה הזו מתעלמת לדעתה מכך שרגשות הם לפעמים קולקטיביים – הם חלק בלתי נפרד מהתרבות והמשמעות החברתית. החלוקה הזו גם מתעלמת מאמביוולנטיות שנוכחת כמעט בכל מאורע בחיים שלנו.
בספר הזה (שהוא אחד הטובים שקראתי) היא לוקחת צעד נוסף. היא טוענת שההתעקשות הזו על הרגשות החיוביים שוללת את הלגיטימיות של רגשות שליליים. כך החיוביות הופכת להיות עריצה, ואם אנחנו מביעים שליליות כלשהי, כנראה זה רק בגלל שלא התאמצנו מספיק. הגישה הזו, לפי אילוז, מטילה את האחריות לכל מאורע שלילי על האדם עצמו, ואם כל אדם אחראי לסבל שלו – אין באמת מקום לחמלה, רחמים או אמפתיה.
סוזאן קיין הקדישה ספר שלם לאותה אמביוולנטיות שגם אילוז מזכירה, והיא קראה לו מתיקות מרירה. כבר בפסקת הפתיחה, כשהיא מזכירה את החיבור העמוק למוזיקה של לאונרד כהן, היא כבשה אותי. קיין נותנת המון מקום לתחושות של עצב, כאב ומלנכוליות. היא מודעת לכך שמאורעות של סבל הם לא פעם מאורעות מכוננים וגם היא קושרת בין היכולת לחוות רגשות שליליים ובין אמפתיה וחמלה. לכל מי שמוצא את עצמו נהנה מסונטות אור ירח או ממוזיקה עצובה ומלנכולית אחרת, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר שלה. היא אפילו כותבת שמוזיקה כזו לא רק משחררת את הרגשות שלנו, היא גם עשויה לרומם אותם ולהביא אותנו למצבי התפעמות. אני מסכימה לגמרי.
גם אילוז וגם קיין מזכירות שמתוך ייאוש, תסכול וסבל – אנשים מתקוממים כדי לשנות את הנסיבות, החברה, הפוליטיקה. כדי שיהיה לנו אכפת, אנחנו צריכים להודות בכך שכואב לנו. הרי כשכולם כל כך חיוביים, למה צריך לפעול ולשנות?
חלקן של הרשתות החברתיות
אי אפשר להתייחס לחיוביות המגיעה מכל עבר מבלי לדבר על הרשתות החברתיות.
אם פוסטמן זיהה שכבר הטלוויזיה הביאה לנו את הכל באריזה של "בידור", הרי הרשתות החברתיות לקחו את זה צעד אחד קדימה, ויצרו לא רק חוויה חיובית, אלא סוג של "עצמי" חיובי. אני אסביר למה אני מתכוונת: אצל פוסטמן הבידור היא בעיקר צורת הצריכה; ברשתות החברתיות החיוביות מייצרת משהו – זהות. בטלוויזיה אני צופה במישהו שמבדר אותי, ואילו באינסטגרם אני צריכה להיות זו שמעניינת, מעוררת השראה, מצליחה. התוכן שהוא אני צריך להיות אסתטי, אותנטי, מצליח, מעניין וכמובן חיובי.
הרשתות החברתיות הביאו את החיוביות לדרגת אמנות. אפילו כשלון צריך להגיע באריזה חיובית. שמתם לב כמה פעמים קראתם על צמיחה ממשברים, הפיכת הלימון ללימונדה או 10 הדברים שלמדתי מהכאב/סבל/כשלון? אין מקום ברשתות החברתיות לכאב כמו שהוא, לסבל בלי מוסר השכל, לכשלון בלי לקח. גם השלילי הפך להיות כזה שחייב להביא תועלת. ברשתות התקבע פורמט של הצגת מציאות בצורה מסוימת, שלא יכול שלא להשפיע עלינו גם מחוץ למסך.
אם כל תוכן צריך להיות מעורר השראה, חיובי, בעל ערך (ואני תמיד בעד ערך!), שימושי, מעצים, קצר, אישי ואופטימי – הרי שכבר מוכתבת לנו מסגרת שלמה להצגת מאורעות חיינו. ברשתות החברתיות מותר להיות שלילי – בתנאי שזה מתורגם די מהר לחיובי.
האבסורד הוא שכשכולם כל כך חיוביים מסביב, הסבל או הכאב שלנו מרגיש כל כך זר, כל כך שונה וכל כך לא מקובל – שהוא כמובן רק מתעצם. כמעט בלתי אפשרי בימינו להמנע מהשוואות חברתיות, וכשאנחנו משווים את עצמנו לתדמית החיובית והשמחה תמידית של מי שברשתות, אנחנו בבעיה. אפשר לקרוא עוד קצת על השוואה חברתית כאן.
למה בעצם החיוביות הפכה כל כך דומיננטית?
האמת היא שאין לי תשובה מוחלטת. אני מניחה שמשחקים פה תפקיד המון גורמים כמו כלכלה (תעשיות שלמות מבטיחות לנו מוצרים שיהפכו אותנו לחיוביים ומאושרים), הקפיטליזם והניאו ליברליזם שמדגישים את האינדיבידואל ואחריותו האישית, הבדידות בחברה והיחלשות המוסדות הקלאסיים כמו משפחה, קהילה, מוסדות דת, וגם הרשתות החברתיות והרשת.
חיוביות היא לא רק נעימה. היא נגישה, היא לא מאיימת, היא מסחרית, אישית ואפילו ניתנת לשכפול. ואין לה גבול!
תוכן כמו "תאמיני בעצמך" או "את נפלאה כמו שאת" עובד הרבה יותר טוב מאשר "אין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי". נוצרת הטיה חברתית ממש מעניינת בחסות הרשתות החברתיות – החוויה החיובית קלה יותר לאריזה, לעיכול ולכן להפצה. וכך החיוביות משתלטת לנו גם על הפיד.
האם מדובר ביחסי כוחות מתוחכמים במיוחד?
הגענו לחלק האהוב עלי. מאז שהתחלתי את המחקר שלי, אני רואה את יחסי הכוחות בכל מקום (תודה באמת, פוקו). גם בשליטת החיוביות בתרבות אני רואה הפעלת כוח. הפעלת כוח מהסוג המתוחכם ביותר – כוח שהאדם מפעיל על עצמו, כמעט מבלי לשים לב.
בעוד ספר נפלא שלו, Psychopolitics, כותב צ'ול האן, שהסובייקט העכשווי בכלל לא מודע לזה שהוא הפך לסובייקט, והוא חושב שהוא חופשי. אנחנו מפתחים תלות בחיוביות הזו שמכל עבר ומחפשים כל הזמן להגיע אליה. הגוף שלנו, הנפש וגם הרגשות הם כבר לא רק יצרניים, אלא צריכים לעבור אופטימיזציה, להשתפר וכל הזמן לשאוף לאושר, חיוביות, יעילות והישגים. אם פעם היו ממשמעים בעיקר את הגוף, היום המשמעת עברה לנפש שלנו, מה שמסביר, לטענתו, את העליה החדה במחלות נפש, דכאון וחרדה.
פוקו טען שחלק ממנגנוני הכוח בחברה הם הנורמות. אנחנו לא חייבים לציית להם, אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים – כדי להיות אזרחים למופת, שכנים למופת, חברים טובים ובכלל כדי להשתייך לחברה. בעיני החיוביות הפכה לנורמה. הנורמה הזו לא אומרת לנו "אסור להיות עצובים", היא פשוט מייצרת דימוי של אדם מוצלח וראוי – והוא כמובן אופטימי, צומח ממשברים, יוזם, מתפתח כל הזמן, פרודוקטיבי. הנורמה הזו לא משאירה לנו מקום לקורבנות או חס חלילה תלונות או פסיביות. פוקו מכנה את זה "תחום הנורמליות" – לא חייבים ממש להעניש את מי שחורג מהתחום הזה, פשוט נותנים לו להרגיש שהוא לא בסדר.
ואם קשה לכם לחשוב על חיוביות כ"נורמה", הנה תרגיל מחשבתי קטן. איך זה מרגיש כשאתם שומעים מישהי אומרת "אני חושבת שהמצב הזה גרוע"? ואיך משהו כמו "אני מנסה לראות את הצד החיובי"? אם גם אתם מרגישים שהאופציה השניה היא יותר בוגרת ומאוזנת ואפילו נורמלית ועדיפה – מדובר בנורמה. נראה שהתרגלנו לתרגם מיד שליליות לחיוביות, ואם זה כבר טבוע בנו – מדובר בנורמה.
החיוביות כסוגרת את העניין!
קרה לי כל כך הרבה פעמים שאמרתי שאני חושבת שהרשתות החברתיות מזיקות ופוגעות בנו. כמעט תמיד מי שמולי מציג גם את החיוביות שבהן – הרי יש להן גם הרבה יתרונות. ברגע שזה נאמר, השיחה נסגרת. נראה שאם הגענו לאיזון, הנושא טופל.
בשלוש השנים האחרונות נתקלתי בזה גם עם "תקווה" – חייבים להחזיק תקווה, אסור להתייאש, חייבים להיות יחד, להאמין, לא לוותר. ה"חייבים" הזה? זו כבר נורמה. כמובן שייאוש ותקווה הם לאו דווקא הפכים. ייאוש לא תמיד פירושו ויתור. לפעמים דווקא מתוך ייאוש יוצאות פעולות אקטיביות לשינוי. אפשר להיות מיואשים ולפעול, לומר את האמת ולראות את המציאות כפי שהיא. זה מזכיר לי משהו שמייקל זינגר אמר פעם באחד מפרקי הפודקאסט שלו – שאקטיביזם אמיתי יכול להגיע רק מתוך קבלת וראיית המציאות כפי שהיא.
כשאנחנו מכריחים את עצמנו להיות חיוביים, להאמין או לראות את הטוב, לפעמים אנחנו מתקשים לראות את המציאות כפי שהיא – לא תמיד עם פתרון, לא תמיד חיובית, לפעמים ממש ממש נוראית. מי כמונו בשנים האחרונות יודע. אני חושבת שהריב הכי גדול שלנו עם המציאות לא מתנהל בשפה שלילית, אלא דווקא חיובית. במקום לומר "זה לא מקובל עלי", שומעים הרבה יותר "אני בוחר לראות את הטוב".
אני רוצה לעמוד על זכותי להתייאש מפעם לפעם!
גם חיוביות רעילה היא סוגרת שיחות אפקטיבית ביותר. ולפעמים, אנחנו אפילו לא זקוקים לצד השני, כי אנחנו כבר אומרים לעצמנו, אם רק העזנו להתלונן או להתייאש, דברים כמו "אין לי בעצם מה להתלונן, כי יש לי בריאות/פרנסה/ילדים/זוגיות…"
האם מדובר בסוג חדש של אלימות?
צ'ול האן טוען בפירוש שכן, ובספריו הוא שוב ושוב משתמש במילה "אלימות". לטענתו, האלימות של החיוביות מתישה. האיסורים והחוקים הוחלפו בפרויקטים, יוזמות ומוטיבציה. אם בחברת המשמוע ה"לא" שלט ("אסור לעשות כך וכך…"), הרי שבחברה שלנו שולט ה"כן". כן להצלחה, כן להישגים, כן ליותר יעילות, יותר כסף, יותר אושר, יותר בריאות. אנחנו מנוצלים היטב מבלי שמישהו ינצל אותנו, רק כדי להאיץ, להשיג. הוא רואה בנו עבדים. אפשר לקרוא כאן עוד על השיפור העצמי התמידי, או איך הפכנו לפרויקט בלתי נגמר.
לטענתו, חיים של חיוביות הם לא אנושיים בכלל. כאב שמנצלים אותו לטובת אופטימיזציה הוא היחיד שלגיטימי היום לחוות. האלימות של החיוביות מסוכנת והרסנית לא פחות מהאלימות של השליליות. היא הורסת את הנשמה.
הפעם אין לי פתרונות קסם. אבל אפשר להתחיל בלאפשר לעצמנו להרגיש את הרגשות השליליים במלואם: אפשר לכתוב אותם, להקשיב למוזיקה שתיתן להם מקום, לשתף חברים קרובים ובעיקר לא למהר לאזן, לפתור או לראות את הצד החיובי. וזה נכון גם בשיחות שלנו מול אחרים – לאפשר גם להם לא לפעול באלימות חיובית כלפי עצמם. כי לפעמים, שלילי הוא פשוט מה שיש, וזה חלק מהחיים.
